בתחילת התדרוך המסורתי, מסר גורם מדיני בכיר מפמליית ראש הממשלה בניו- יורק (נחשו לבד במי מדובר) משפט מקדים: לפיד, בניגוד לנתניהו, מנהל שיח עם כל המדינות, ולא רק עם אלו שמחבבות את ישראל. אולי די בפסקה הזו כדי להבין את הסיפור כולו. ההתקרבות לאירופה, על חלקיה האנטישמיים, ולמדינות ערב – מגיעה עם תג מחיר כבד, שלפיד לא מהסס לשלם.
אפתח דווקא בחלק המשעמם, לכאורה. בשנים האחרונות דיבר לפיד בלהט על הצורך, שלא לומר החובה המוסרית של ישראל להכיר ברצח העם הארמני על ידי האימפריה העות׳מאנית לפני אי אלו שנים. כשישראל התקרבה אז לטורקיה, לפיד טען – עצרו! רק לאחר שישראל תכיר במעשה הזה.
הפאתוס שהיה אז נעלם. ההכרה בג׳נוסייד הזה, שהוא אחת מיני דוגמאות ספורות שמאחדות בין קהילת מנהיגי המרכז הפרוגרסיבי בעולם, כבר איננה כה מובנת מאליה. לפיד ישב לשיחה אמש עם ארדואן, ולא הזכיר את הנושא. השניים החליטו: היחסים בין המדינות יוסיפו להתחמם.
ומארדואן, לעבדאללה. כל בר דעת הסיק מנאום מלך ירדן בעצרת הכללית שישראל היא זו האשמה, הבלעדית, למתיחות ביו״ש. הפגישה נועדה לשכנע את ירדן לעצור את ההסלמה, טענו. ומה ישראל משלמת על כך? את קבלת האחריות הזו.
וכעת, לליבת הנושא: הנאום של לפיד מחר, בו יכריז על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית, בצעד תקדימי כמעט. העובדה שהציבור הישראלי לא עומד מאחורי הצעד הזה לא מעניינת אותו; גם העובדה שספק אם שרי הממשלה שלו מגבים אותו בעניין.
דבר אחד ברור: לפיד רואה במנהיגים שהגיעו השבוע חברים, קולגות, עמיתים. וכדי להתחבב עליהם הוא מוכן לוותר על זו שמפריעה לקשר שבינו לבינם להתהדק: מדינת ישראל.
