לאמן, מצליח ככל שיהיה קשה מאוד לדבר על הכישלונות שלו, בחייו האישיים, המקצועיים ובכלל, ולרוב, יש את דפי ההיסטוריה שיזכירו לנו אותם, אבל לא שלמה ארצי. ב״וזכרוני הראשון״, הביוגרפיה המוזיקלית שתשודר החל מהשבוע בהוט 8, חוזר ארצי אל כל הפצעים הפתוחים, אל המורה שגרמה לו לחוש כישלון מהדהד, חוסר ההצלחה בשנים הראשונות, המפיקים שלא האמינו בו ואותה הצלחה שהגיעה פתאום ברגע מזוקק אחד ונשארה עד היום.
ארצי הוא ההיסטוריה המוזיקלית של המדינה ולא בכדי, הוא מלווה את אותה כבר מעל ל-5 עשורים מהלהקה הצבאית אליה הגיעה לגמרי במקרה דרך אלבומי הסולו הראשונים שאיש לא רכש, ההופעה באירוויזיון ואפילו הניסיון להצליח בחו״ל שלא עבד, אבל ארצי הוא יותר מהכל הוכחה ניצחת שעבודה קשה משתלמת.
למרות שאולי נהוג לחשוב כך, ארצי לא היה אף פעם במיינסטרים, הוא לא היה חלק משום חבורה ולא התבלט בשום דבר מיוחד ולמעשה אלבומיו הראשונים היו כישלון חרוץ שהותירו אותו עם כוונה לפרוש מהמקצוע לאלתר אלא שאלבום אחד (״גבר הולך לאיבוד״), עליו הוא התעקש הביא אותו להצלחה מסחררת שמחזיקה עשורים.
לאורך כל הביוגרפיה המוזיקלית מה שניתן לראות הוא את ארצי, הזמר המצליח בישראל שחוזר אל הכישלונות שלו וקשה להאמין שדווקא משם הוא צמח, הוא מספר על טראומות ילדות כשנקרא לעמוד לצד המורה כדי לפתור תרגילים על הלוח והוא לא ידע איך לעשות את זה (״תמיד חזרתי לאותו ילד שעומד מול הלוח ולא יודע מה לומר״), על האכזבה מהעובדה שפתאום נולדה לו אחות ולא אח נוסף (״עזבתי את הבית לשלושה ימים והלכתי למשפחת לוי, שם כולם היו בנים״) ואפילו על הגירושין ממילכה, לה היו נשוי יותר משלושה עשורים (״פרידה היא לא חוויה פשוטה לשום צד״).
עם השנים הפך ארצי לאייקון, אולי בגלל שהכניס את כולם לחיים שלו כשכתב את תחושותיו בשירים, אולי בגלל היכולות שלו לגעת בקהל כל כך רחב ולתת לכל אחד תחושה. כאילו הוא זה האיש עליו נכתב השיר ואולי כי יש בו את הארצישראליות שכולם כל כך מחפשים, אין תשובה אחת והיא גם לא עולה מהמיני סדרה הזו, ארצי הוא של כולם, של הגבר שהלך לאיבוד דרך מרפסת אי אז שבנות ה-80, דרך ההיא שאמרה לו״תרקוד״ ועד אותה ״האהבה הישנה״ שברחה לו. הוא כתב את החיים שלו ואנחנו כולנו מצאנו בהם את שלנו.
שלושה פרקים בביוגרפיה המוזיקלית, שם יושב ארצי מול מצלמה קרובה שמצלמת את רחשי ליבו ופניו ואתה מרותק לו, מאמין לו, שהוא באמת אומן מיוסר שרק רצה להביע את מה שהיה לו לומר וזה יצא בשירים, שכשהוא כתב על אותו גבר שהולך לאיבוד הוא באמת היה במצב קטטוני, וכשהוא שר על תרקוד, הוא אכן לא היה בנוי לשיעור מחול, וזו אולי הגדולה של ארצי באמת, לרתק אותך למסך, לגרום לך להאמין בו ובדרך שלו ולהבין שבסוף, רק אתה יודע מה הכי נכון לך, או כמו שסיכם את זה בן ארצי ״את הפירות הוא קטף בקיסריה את המאבק הוא עשה בצוותא״.
