כמייסד חסידות חב"ד, שניאור זלמן התעתד להמשיך ולשאת את לפיד החסידות שהצית הבעל שם טוב מייסדה, ולהעבירו הלאה אל הדורות הבאים, אולם הקשר שלו עם מייסד החסידות החל עוד לפני שנולד. לאחר שנים רבות של עקרות, הוריו – ברוך ורבקה, התברכו עלו לבעל שם טוב והתברכו מפיו לפרי בטן. כשמלאו לילד המבורך שלוש שנים, היה זה הבעל שם טוב שגזם את שערות ראשו של שניאור הקטן בטקס החלאקה המסורתי.
כבר מגיל צעיר נודע שניאור זלמן בחריפותו ובשליטתו המזהירה בתורה שבכתב ושבעל פה. כשהיה בן 19 נדד למעוז החסידות, העיירה מעזריטש שבאוקראינה, שם שכן בית המדרש של יורשו של הבעל שם טוב שנפטר כבר – המגיד ממזריטש. החסידות כפי שנמסרה מפי הבעל שם טוב לתלמידיו, בראשם רבי דב בער – המגיד ממזריטש, ומפי זה האחרון לתלמידיו הוא, הייתה בגרסתה הבראשיתית והכללית. לאחר פטירתו של המגיד ממזריטש, כל אחד מתלמידיו פיתח את העיקרים שנמסרו מפי הרב בדרכו שלו. כך קמו חצרות החסידויות השונות, כאשר בדרך כלל החסידות קיבלה את שמה על שם העיירה בה גר האדמו"ר שבראשה וגרעין מאמיניו. לאחר לימודו המעמיק והנרחב בתורת החסידות, כתב רבי שניאור זלמן מליאדי את ספר התניא בו הוא מפתח את רעיונותיו עליהם מושתתת חסידות חב"ד.
1+חסידות חב"ד, הנקראת גם חצר ליובאוויטש, נושאת בשמה המקובל את ראשי התיבות של המילים חכמה, בינה ודעת, על שם העיקרון המהותי השוכן בבסיס הפילוסופיה שלה: יש להשתמש בכוחות המוח והשכל על מנת להבין, לרסן ולנתב נכונה את הרגשות שבנפש האדם בצורה שתוביל לעבודה השם מלאה ושלמה.
