לצערנו הרב, הולכת ומתגבשת קבוצה של אזרחים ישראלים, אשר עבורם התנ"ך הוא לא יותר מאוסף של סיפורי עם ואגדות שספק אם יש להם מספיק חשיבות כדי לקחת מזמן הלמידה של מקצועות כמו מתמטיקה, אנגלית ואפילו תיאטרון. אבל הקבוצה הזאת מנסרת את הענף שעליה היא יושבת ומנתקת אותו מן העץ האדיר שהוא סיפורו של העם היהודי. כדאי להם להפסיק ומיד, לפני שיהיה מאוחר מידי.
ראשית, על אף שאני מגדיר את עצמי כאדם מאמין, בדבריי אנסה להתנתק באופן מכוון ומודע מכל טיעון רוחני ודתי שבהחלט מהווה חלק עיקרי בסיפורו של התנ"ך – זאת משום שהמאמר מכוון דווקא לקהל החילוני, עד כמה שאצליח להגיע אליו בדבריי.
"מקצוע" התנ"ך הוא דוגמה מופלאה, לאופן שבו ענף שלם ונכבד בידע האנושי מצומצם לקובץ של ידיעות ותשובות בנאליות שנועדו לוודא כי הנוער אכן יודע ומכיר כמה ממושגי היסוד שנתפסים כחשובים על ידי החברה. לעיתים ובמיוחד לאחרונה נעשה ניסיון להפיח מעט רוח בתוכנית הלימודים באמצעות שאלות ביקורתיות על מוסר, ערכים, ו"כוונת המחבר". אך אלו הם ניסיונות עקרים לפצות על כך שלימוד התנ"ך בבתי הספר החילוניים נותק מהיסוד המכריע בחשיבותו – עצם היותו הסיפור של כולנו.
וזוהי מהות העניין, כי גם בבתי הספר הממלכתיים-דתיים ישנו קושי בהעברת לימוד התנ"ך ובפרט בבחינת הידע של התלמידים, באופן שיהיה מהותי יותר מאשר שינון והבנה של החומר. אבל אצלם, לימוד התנ"ך אינו מתוחם אך ורק לשיעורי התנ"ך, אלא משולב גם ובעיקר בחינוך לחיים יהודיים ובהשקפת העולם שמועברת לתלמידים. עבור התלמיד במערכת הדתית קל מאד, לפחות ברמה התיאורטית, להבין שבחינת הבגרות בתנ"ך אינה מהווה בשום פנים תכלית ללימודיו לאורך השנים.
אבל לאדם החילוני קשה מאוד עם התנ"ך, הוא מודע לחשיבותו ההיסטורית אך אינו רואה בו ספר היסטוריה, הוא מודע לחשיבותו התרבותית עבור העם היהודי אך מסרב להיות מוגדר על ידו, הוא מכיר ביסודות המוסריים שבו אך במקביל חושב שפג תוקפם בעת המודרנית. כל הקשיים הללו יוצרים ניכור בינו כמורה או כתלמיד, ובין התנ"ך.
ניכור זה גורר את היחס הפונקציונלי שמקבל התנ"ך במערכת הממלכתית הרגילה: אם סיימת את החומר הנלמד בשנה שעברה, או מצד שני הבגרויות יתקיימו רק בשנה הבאה ולכן שווה להמתין ו"לרכז את שעות הלימוד", אזי אין שום צורך ללמוד תנ"ך השנה. כל מהותו של המקצוע הוא להעביר סל מצומצם של ידע, לגלות מעט הבנה ולעבור את הבגרות בהצלחה.
2+היחס המנותק הזה מביא במקרים רבים לבורות מחרידה. אם תשאל את הצעיר החילוני הממוצע מהי סיבת קיומה של מדינת ישראל, יתכן מאד שתקבל את התשובה "הרצל" או "השואה". כל ההיסטוריה היהודית שהובילה להקמתה של המדינה העצמאית השלישית במספר של העם היהודי בארצו, כל אלפי השנים הללו, יצומצמו באופן מחריד לכמאה שנות היסטוריה – מה שמוביל באופן ישיר לאבדן צדקת הדרך בהתמודדות עם הלאומיות ה"פלסטינית" יצירת המאה ה-20.
התנ"ך הוא לא רק מקצוע לבגרות, הוא הבסיס לחינוך המוסרי שהאדם היהודי מקבל ולאורח חייו, גם באופן המצומצם ביותר, מראשית הולדתו בעוברו דרך טקס ברית המילה ועד לאמירת הקדיש לאחר פטירתו. הוא הבסיס לחייו הלאומיים בארץ ישראל במדינה עצמאית, הוא התקוות של אבותיו ואימהותיו לשוב אל חיק המולדת והוא הסיבה שהוא מדבר עברית. בלי כל אלו היכן האדם היהודי יהיה בעתיד?
לימודי התנ"ך לא חייבים לתפוס את כל שעות הלימודים במערכת הממלכתית, וילדים חילוניים לא צריכים לחבוש כיפה ולעטות ציצית, אבל הם לכל הפחות חייבים להכיר בתנ"ך כשורש קיומם בארץ הזאת.
2+ברור שלא כל אדם יכול או אפילו צריך להיות תלמיד חכם ששוקד על התורה ופירושיה לאורך ימים ולילות, אבל העובדה שישנם בתי ספר אשר מרשים לעצמם לדלג בקלילות מעל שיעורי התנ"ך כאשר הם אינם נחוצים לבגרות, מדאיגה ביותר. כל אבות הציונות הכירו בחשיבות התנ"ך, כולל הלימוד שנלווה אליו לאורך אלפי שנים, כנדבך יסודי בלאומיות היהודית. אם היהדות היא עץ, הרי התנ"ך הוא השורש והציונות היא ענף היוצא מגזע ההיסטוריה היהודית – ומי שחושב כי ביכולתו לנתק את הענף מן העץ ולהסתכל על הגזע והשורשים במבט ביקורתי ומרוחק, כמו אוסף של אגדות עם, ימצא את עצמו מהר מאד מתרסק על האדמה.
כותב הדעה – שי רוזנגרטן, רכז פעילים ארצי, תנועת "אם-תרצו"
2+
