50 שנה עברו אך הלב הישראלי לא שוכח: טבח מינכן היה אחד מאירועי הטרור הערבי כנגד ישראל בחו"ל אשר גרם לזעזוע רב וכאב נורא בציבור הישראלי עם הירצחם של 11 אנשי המשלחת הישאלית, בהם ספורטאים, מאמנים ושופטים, חברי המשלחת האולימפית.
הטבח הנורא בוצע על ידי מחבלים ערבים מארגון "ספטמבר השחור" אשר פעל בשנות השבעים בעקבות אירועי ספטמבר בירדן בשנת 1970. ארגון הטרור ביצע מספר פעולות טרור, בהם ניסיון חטיפת המטוס סבנה אשר הצליחו לוחמי סיירת מטכ"ל להשתלט עליו ולהציל את נוסעיו בשדה התעופה בלוד.
מחדל האבטחה באולימפיאדה
האולימפיאדה ה-20 נערכה בעיר מינכן, 36 שנה לאחר אולימפיאדת ברלין שנערכה בגרמניה הנאצית בשנת 1936, ו-27 שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. מארגני האולימפיאדה שאפו להראות לעולם באמצעות האולימפיאדה את פניה של גרמניה החדשה, מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, לעומת זיכרונות האולימפיאדה הנאצית בברלין. "האולימפיאדה השמחה" כינו אותה מארגני האולימפיאדה.
אחד האמצעים ליצירת אווירה זו הייתה הימנעות מנוכחותם של אנשי צבא ומשטרה חמושים, שעלולים להזכיר את המשטר הנאצי. בשל כך המעיטו באמצעי אבטחה וכוחות ביטחון. כ-4,000 שוטרים מכל רחבי גרמניה נשלחו לאבטח את המשחקים, אולם הם שירתו בלבוש אזרחי ולא היו חמושים. השאננות של גורמי הביטחון הקלה על המחבלים לבצע את מזימתם ואפשרה את כניסתם לכפר האולימפי ללא קושי רב ומבלי לעורר חשד.
2+המשלחת הישראלית
הוועד האולימפי בישראל החליט לשלוח לאולימפיאדת מינכן משלחת בינונית בגודלה יחסית לאותה תקופה, שכללה 15 ספורטאים, מהם שתי נשים, שהתחרו בשבעה ענפי ספורט. בנוסף לספורטאים כללה המשלחת חמישה מאמנים, שני שופטים בינלאומיים שמונו לשפוט בתחרויות, ושמונה בעלי תפקידים נוספים, בסך הכול 30 אנשים. מנהל המשלחת היה שמואל ללקין. מבחינה כמותית בלטו במשלחת הענפים ה"כבדים", היאבקות והרמת משקולות, שבכל אחד מהם היו שלושה ספורטאים, מאמן ושופט. שמונה מבין 11 הנרצחים בטבח השתייכו לשני ענפים אלה.
מרבית חברי המשלחת הישראלית התגוררו בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. בדירה 1, הסמוכה לכניסה לבניין, התגוררו חמישה מאמנים ושני שופטים. בדירה 2 התגוררו חמישה ספורטאים: שני קלעים, שני סייפים ואתלט אחד (ההלך שאול לדני). בדירה 3 התגוררו שישה ספורטאים: שלושה מתאבקים ושלושה מרימי-משקולות. בדירה נוספת שהו בעת כניסת המחבלים מנהל המשלחת שמואל ללקין ושני אנשי הצוות הרפואי. בסך הכול שכנו בבניין בבוקר 5 בספטמבר 21 ישראלים.
השתלטות המחבלים על אנשי המשלחת
פעולת הטרור כונתה על ידי ארגון "ספטמבר השחור" בשם "מבצע בירעם ואיקרית" על שם עקורי איקרית ובירעם. בליל 4 בספטמבר, מעט לפני חצות, התאספו שמונת המחבלים במסעדה בתחנת הרכבת במינכן. הם ניגשו אל תאי שמירת החפצים והוציאו מהם תיקי ספורט שבהם הוחבאו הנשק והתחמושת, שכללו רובי סער מדגם קלשניקוב, אקדחי TT-33 ורימוני יד. המחבלים לבשו אימוניות על מנת להידמות לספורטאים, ונסעו בשתי מוניות אל הכפר האולימפי. ב-5 בספטמבר 1972, בשעה 04:10, ירדו מהמוניות שהביאו אותם סמוך לשער A25. המחבלים עברו ללא קושי מעל הגדר ונכנסו לכפר האולימפי.
הם הגיעו לבניין שבו השתכנה המשלחת הישראלית, שלפו את כלי הנשק שהוסתרו בתיקים, פתחו את דלת הכניסה בעזרת מפתחות גנובים (כנראה על ידי המחבלים שעבדו בכפר האולימפי) ונכנסו אליו בלי לעורר חשד. הם נתקלו במשה ויינברג, מאמן ההיאבקות, שניסה להתנגד להם בכוח ונורה בלחיו. בכך השתלטו המחבלים על דירה 1 של המשלחת הישראלית ובה שישה דיירים.
2+הם המשיכו והשתלטו גם על דירה 3 כאשר ויינברג מצליח להתל בהם ושיכנע אותם כי דירה 2 אינה שייכת למשלחת הישראלית, זאת בעודו פצוע בעצמו. לבסוף נורה והושלך מהבניין ארצה.
ניסיון החילוץ ורצח אנשי המשלחת
שומרי המקום גילו את הגופה המגואלת בדם, ולאחר מכן הבחינו במחבלים חמושים בחלונות. הם דיווחו למשטרה. למשטרה לא הייתה יחידת צלפים וגם לא יחידה לטיפול במחבלים. את המשא ומתן ניהל מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר. הוא נפגש עם מוחמד מסאלחה שהציג עצמו כראש המחבלים ואת שמו כ"עיסא" והעביר את דרישותיהם לישראל, בהן שחרור 232 מחבלים שהוחזקו בישראל ועוד שני מחבלים שנכלאו בגרמניה.
שעת האולטימטום, בה איימו המחבלים לרצוח חלק מאנשי המשלחת השבויים, נדחתה חמש פעמים במשך היום, כאשר הגרמנים ניהלו משא ומתן רצוף עם המחבלים. הגרמנים הבינו שהשתלטות בכוח על המחבלים בתוך הבניין אינה אפשרית, וממשלת ישראל אינה מתכוונת בשום אופן להיענות לדרישות המחבלים.
לאחר שהוטסו המחבלים והחטופים אל שדה התעופה, המשטרה הגרמנית העמידה צלפים במטרה לפגוע במחבלים במטוס. לאחר שנחת המטוס, הצלפים מהמגדל פגעו בשני מחבלים והרגו אותם במטח היריות הראשון. המחבלים הנותרים תפסו מחסה מאחורי המסוקים ומתחתם.
קרב היריות בין השוטרים והמחבלים נמשך לסירוגין, אך סמוך לחצות השוטרים חדלו לירות וחיכו לתגבורת. בשעה זו הגיעו לשדה שלשה נגמ"שים שהוזמנו זמן רב קודם. למראה הנגמ"שים הבין אחד המחבלים, ככל הנראה עיסא, שמותם ודאי, והחליט להרוג את הישראלים. הוא ירה מטווח קצר בבני הערובה במסוק המזרחי, שבו ישבו שפרינגר, חלפין, פרידמן וברגר. לאחר מכן הטיל רימון לתוך המסוק, אשר עלה באש כתוצאה מהפיצוץ ובני הערובה שבו נשרפו, חוץ מאחד (חלפין) שגופתו הועפה מחוץ למסוק ונותרה כמעט שלמה.
היריות נפסקו זמן קצר לאחר חצות, ורק אז התגלו במלואן התוצאות הטראגיות של פעולת החילוץ – כל תשעת בני הערובה היו מתים. מבין המחבלים, ארבעה נהרגו, שלושה נתפסו חיים. המחבל השמיני הצליח לברוח מזירת הקרב, אך אותר לאחר 40 דקות וחוסל לאחר קרב קצר.
2+המשך האולימפיאדה לאחר הטבח
לאחר סיומו הטרגי של האירוע החליט הוועד האולימפי הבינלאומי לערוך טקס אזכרה לנרצחים באצטדיון האולימפי, ואחר כך להמשיך את התחרויות לפי התוכנית 24 שעות לאחר שהופסקו. כמו כן, עוד הוחלט כי הדגל האולימפי ודגלי המדינות המשתתפות יורדו לחצי התורן לאות אבל. מדינות ערב, למעט ירדן, התנגדו להורדת דגליהן והם נשארו בראש התורן.
שאר חברי משלחת ישראל טסו לארץ מיד לאחר טקס האזכרה, כשיחד עמם הוטסו עשרת ארונות הנרצחים, שהובאו למנוחת עולמים בטקסים ממלכתיים בהשתתפות מלווים רבים. חמישה חללים נקברו בחלקות צמודות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב, וחמישה במקומות אחרים בארץ. החלל האחד עשר, דוד ברגר, הובא למנוחות בעיר הולדתו, קליבלנד בארצות הברית, על פי בקשת משפחתו. ארונו הוטס לקליבלנד במטוס מיוחד שנשלח על ידי נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון.
