בלב ליבה של שכונת שפירא בתל אביב ובחצר רחבה שאין בה גדרות, פועלים זה לצד זה שני בתי ספר. האחד בית ספר ממלכתי דתי ותיק בשם "שורשים". והשני בית הספר "השכונתי" שנפתח לפני 3 שנים שיועד לילדי התושבים החדשים והמסתננים. ומכאן, ניתן להסיק בבירור את המלחמה השקטה שמנוהלת זה שנים באזור.
למען הקמת "השכונתי" פונו, במהלך מעורר מחלוקת, מחצית מבנייני בית הספר הדתי והוותיק "שורשים". השותפות היוצאת דופן נכפתה על המנהלים אליאור תורג'מן ושחר פיינשטיין, שנאלצים לחיות זה לצד זה במתחם משותף, במרחק 40 צעדים זה מזה, כשילדי מסתננים לומדים בחצר בית הספר הדתי.
"חולדאי ברח ממני ויצא מהשער האחורי", מספרת לנו, הפעילה העירונית שמככבת בסרט שפי פז. "אבל פגשתי אותו בעבר", מרגיעה פז. "אין לו תשובות מעבר לטענה האכזרית שחוזרת שוב ושוב ש"הוא לא רוצה פיזור בעיר כי הוא לא רוצה שהמסתננים יהרסו לו עוד שכונות".
בהמשך לדבריה, תוקפת בחריפות את ראש העיר רון חולדאי: "אין לי אמון באיש המתנשא והצבוע הזה, שמשך שנים מרכז את כל התחלואים של תל אביב בשכונות שלנו, מנהל במודע טרנספר של התושבים הוותיקים במטרה להחליפם בצעירים של לב תל אביב, וחושב שהוא המציא את המוסר".

מה דעתך על הסרט?
"אני שמחה שהסרט נעשה ואני מודה למנור וגדי שהתעקשו מול הרבה התנגדות לתת לי במה. בצפייה ראשונה הסרט נראה מוטה לטובת שחר ובית הספר החילוני הפרוגרסיבי. אבל צריך לראות אותו לפחות פעמיים, כי הצפייה השנייה מחלחל ושוקע הפער בין אליאור שעוסק בחינוך לבין שחר שעוסק בחיבוקים ויחסי ציבור. הסרט חשוב, כי הוא מנסה לזקק את הקונפליקט שקורע את השכונות כבר למעלה מעשור ומראה איך התושבים הוותיקים נדחקים החוצה ונאלצים להילחם על זהותם נגד עיריית תל אביב והג׳נטריפיקציה המואצת והמסתננים".

עוד הדגישה, פז כי, "חבל שהיוצרים פחדו להציג תמונות של הילדים מחוץ לבית הספר, כאשר הם מתפרעים ברחובות ומיידים אבנים על מכוניות ועוברי אורח".
מה התגובות שאת מקבלת בעקבות הסרט?
"הצופים מבחוץ לא יצליחו לעולם להבין את המורכבות והסבך של שכונת שפירא (כמודל של שכונות דרום תל אביב) ובהכרח יישארו עם תמונה די פשטנית של הטובים והרעים. מי שלא חי פה ועבר את התהליך של הפיכתו מסתם תושב מקופח לתושב לא רצוי בבית שלו, לא יכול להבין לא את השכונה ולא את מה שאני עושה ואומרת. ובעיקר קשה להם עם הילדים, כי ילדים הם טאבו, ולך תסביר לתושב רעננה שאף שהילדים הם ילדים והם לא אשמים בחטאי הוריהם, הם החזית והאסון וההווה הרע של השכונות והעתיד הרע של מדינת היהודים.
אז בגדול, הצופים נדרשים לשים את הדעות הקדומות שלהם בצד ורובם לא מצליחים, ומכיוון שכך מי שקרוב לשחר בתפיסת עולמו אוהב את שחר, ומי שקרוב לאליאור בתפיסת עולמו אוהב את אליאור, ואני כמו תמיד קשה לעיכול, אהובה או שנואה", מספרת לנו שפי פז.

איך את ממשיכה את המלחמה?
"זהו מאבק סיזיפי. אי אפשר להמציא בו את הגלגל כל יום מחדש. אני ממשיכה בכל הערוצים שעומדים בפניי או נכפים עליי: תיעוד ופרסום, שיתוף פעולה עם חברים בכנסת ובממשלה (כשתקום ממשלת ימין), מחאות כשצריך ואפשר, ניראות ציבורית, ניהול משפטים, גיוס תרומות. זה קשה כאשר רוב ערוצי התקשורת סגורים בפניי והציבור הימני רק מתחיל להתעורר. אבל הציבור מבין סוף סוף שאם לא נטפל בנושא המשילות ומערכת המשפט, הלך עלינו. אז אני אופטימית", סיכמה.

"הסרט מהווה בעיניי מסמך כואב על המציאות בדרום תל אביב". מספר לנו, אליאור תורג'מן, מנהל בית הספר הוותיק שורשים. "אני חושב שהדמות שלי הובאה באופן ראוי: מנהיג קהילה חינוכית דתית – מסורתית ששומר על העקרונות והערכים שלשמם הגעתי, לצד אנושיות והושטת יד כנה לציבור החילוני שבשכונה. אין סתירה בין הערכים. כשבית הספר הממלכתי החליף את התפיסה המשותפת והמאחדת בינינו של מדינה יהודית ודמוקרטית בתפיסת "כלל אזרחיה" נאלצנו לתחם את שיתוף הפעולה".
מה התגובות שאתה מקבל מהתלמידים, מורים והורים?
התגובות חמות ותומכות. אנשים אומרים לי שהם גאים בי שהייתי להם לפה בהינתן שהעמדה שלהם מושתקת לא פעם, וזאת למרות שהם מהווים רוב בקרב הציבור היהודי במדינה. רובו מכבד כל אדם באשר הוא ולצד זה רוצה לשמור על הזהות היהודית. בסרט הדמות שלי היא דמות מאוזנת אבל לא מתנצלת. אגב, אני מקבל גם לא מעט תגובות של אנשים שחלוקים על דעתי אבל שמחים על הדיאלוג.

בעקבות הסיום המטלטל, איך אתה היית מסיים אותו?
הסיום של הסרט אכן לא קל. אני יכול להרגיע ולומר שמערכת היחסים ביני לבין שחר מצוינת וכוללת תיאומים היכן שצריך. אני חושב שהדברים האלה משאירים פתח של תקווה לחברה שלנו- גם כשלא מסכימים אפשר להישאר ביחסי חברות ולחיות זה לצד זה. אפשר להפריד בין תפיסות אידאולוגיות ליחסים בינאישיים.
האם אתה רואה את עצמך ממשיך ונילחם בשביל המקום בו אתה מלמד?
לא רואה את עצמי נלחם. אני בהחלט רואה את עצמי ממשיך לפתח את בית הספר שלי למצוינות חברתית ופדגוגית תוך העצמת הזהות היהודית. כיף לעבוד במקום שבו אתה זוכה להערכה מקיר לקיר מקהילת בית הספר. בית הספר בתקופה של פריחה מדהימה בהיותו בית ספר דתי לאומנויות ואני אופטימי.

מה השאיפות שלך?
"אני שואף להתקדם ולהתפתח במערכת החינוך", סיפר מנהל שורשים. "ליישם את המהפך החינוכי שעשיתי בשורשים בבמות גדולות יותר", סיכם אליאור.
