אוי בנאל בנאל, איך נפלת חזק?! חשבת שאף אחד לא שומע ואנחנו שמענו כולנו. ישבנו עם דלי של פופקורן ומשקה מוגז וצקצקנו עליך או על דיאן מהאח הגדול. חשבנו שאנחנו הכי מוסריים והכי ישרים ואף פעם לא טועים ואף פעם לא כועסים וגם אם כן, אותנו הרי בכלל לא מצלמים, אנחנו לא "ציבוריים" והכי קל לנו לפתוח את המסכים, לשלוף את ההקלטות, אנחנו אלוהי הרייטינג ושוטרי המוסר, אנחנו הרי הכי חכמים כשאנחנו יושבים לנו ככה על הספה בסלון וחורצים גורלות.
1+ובכן נחשו מה אחים שלי?! תיכף מרימים את המסך גם עלי ועליכם ולוחצים פליי על ההקלטות של כולנו, וכולנו נשמע את קול האח-הגדול-עד-מאוד שעומד לנו על הראש ויגיד ״חייכו אכלתם אותה״ ופתאום יזכירו גם לי וגם לכם איך אנחנו על הפנים כשאנחנו מתעצבנים ואיך גם אנחנו אלימים ריגשית כשבטוחים שלא מצלמים.
1+גם עלינו יעמוד חבר מושבעים עם דלי של פופקורן ומשקה מוגז אבל הם לא ידעו איך לשפוט אותנו, כי הם קצת יותר זהירים ואז יעמוד איזה חכמולוג אחד מחבר המושבעים ויציע ללכת ולדפדף בדפי ההיסטוריה ולחפש בארכיון חיינו ולבדוק, איך אנחנו שפטנו? מה אנחנו חשבנו על אנשים שנופלים?! על ״בן אלים״ ו״דיאניות״ וכל אחד יקבל בדיוק את המידה שמדד, את הדייסה שבישל, את המיטה שהציע, את המשפט ששפט. אוי בנאל בנאל, לו רק היינו זוכרים שזה בכלל לא אתה. זה כל הזמן הזה היינו אנחנו.
