בליעת חרבות נוצרה לפני אלפי שנים על ידי פקירים וכמרי שמאן, שפיתחו אותה סמוך לפיתוח הליכה באש על גחלים לוהטות, הפנוט נחשים ומנהגים מסוכנים וסגפניים אחרים. מנהיגים דתיים רבים היו מתמקצעים בתחומים האלו, בכדי להוכיח את כוחם וקשרם עם האלים, לצד חוסר פגיעותם.
מהודו התפשטה התופעה גם לסין, יוון, רומא ובעצם לכל קצוות תבל. לעיתים קרובות היה אפשר לראות בולעי חרבות בפסטיבלים ברומא העתיקה. לקראת שנת 750 לספירה, הגיעה התרבות ליפן ושם היא התפשטה מעל לכל דמיון, והפכה לפעילות אקרובטית ידועה בשם סנגקאו (יחד עם ג'אגלינג, הליכה על חבל ובעצם כל האקרובטיקה שלרוב מוצגת היום בקרקס).
בימי הביניים, בליעת החרבות נעשתה מוכרת מאוד בקרקסים הנודדים באירופה, ואמני הרחוב שהופיעו בשטחים ציבוריים. לרוב זכו אלו לגינויים קשים מצד הכנסיה, שראתה בכל אלו סימנים לכישוף וחילול הקודש. מנגד לכנסיה, פשוטי העם אהבו את בולעי החרבות וחבריהם הפעלולנים מאוד, ולכן יכלו אלו להמשיך להתפרנס מהפעולה המסוכנת.
בליעת חרב נעשית למעשה על ידי הכנסת החרב בשלמותה אל תוך הושט, והיא דורשת מהאומן הרפיה מוחלטת של הלוע, ודיכוי מנגנון ההקאה. בהרבה מאוד מקרים, הגוף מנצח והאומן נפצע פציעות קשות כתוצאה מהתעלול.
בולע חרבות בן זממנו בתכנית הכישרונות 'בריטניה גוט טאלנט':
כיום, בולעי החרבות אינם פופולריים כמו בעבר מלבד בהודו ובעוד מספר מקומות מצומצם בעולם. ישנו אפילו שבט שלם של בולעי חרב במדינת אנדרה פארש בליעת חרב עדיין פופולרית בחלקים מסוימים של הודו, ונאמר שיש שבט של בולעי חרב במדינת אנדרה פראדש (אשר בדרום הודו) בו מעבירים את האומנות מאב לבן.
אבל המאות הבודדות של בולעי החרבות לא נשכחו לגמרי. ב-2002 הושקה רשמית "אגודת בולעי החרבות הבינלאומית" הנקראת גם SSAI, אשר מקשרת בין בולעי חרבות בעולם, מספקת להם עבודה וחסות, ומקיימת דיונים על בליעת חרב וכיצד ניתן לבצע אותה בצורה הבטוחה ביותר, והתאמה לשנים הנוכחיות.
לדברי העמותה אגב, על אף ההתקדמות הטכנולוגית, בני אדם מעולם לא הפסיקו להתעניין בבולעי החרבות וכאשר אחד כזה מופיע באמצע הרחוב, הם יעזבו את הסמארטפון ויתפנו להביט, או למעשה, יצלמו בכדי להראות גם לחבריהם.
אהבתם את המושג? תרצו לקרוא מושגים נוספים? אל תשכחו לספר לנו זאת בתגובות!
