אז נכון, היו שנים מוצלחות יותר ופחות, היו להיטים והיו גם פארסות, היו פרסים ותארים, שירי מחאה ואלבומים פולקלוריסטיים והיו גם כישלונות, אבל ירדנה ארזי לא סופרת אותם, בכל זאת בעולם הפן הנצנצים והפייטים בו היא חיה, מאוד נוח לה לטמון את הראש בחול ולהתנחמד לכולם.
במוצאי שבת היא הגיעה להופעה מיוחדת לט"ו באב בזאפה הרצליה, בארסנל שירים מכל התחנות המוזיקליות שלה ולצידם סיפורים קטנים. היא מתחילה את המופע עם ״יש ונדמה״ למילים של רחל המשוררת וכשהיא על הבמה, העולם כולו נדמה, שייך רק לה, מסביב רחשים על ״איך היא לא השתנתה״ ו״כמה היא יפה״ אבל ירדנה מתייחסת לכל זה בביטול עצמי.
1+החיצוניות פחות מעסיקה אותה, כך היא אמרה לאורך שנים, והיא מאוד מנסה לתת את התחושה שיש בה עוד משהו מעבר, אולי דרך השירים, אולי דרך החיבורים המוזיקליים.
היא עוברת במהירות בין ״שוב בתמונה״ לשירים מהאלבום הערבי, משם מדלגת בקלילות לשירים מהאלבום הצועני, דרך ״עגילי דמאר״ השיר שנכתב על שושנה דמארי ולכבודה כשקיבלה את פרס ישראל ב-1988 ועד מחרוזת שירי הקדם אירוויזיון בו היא התחרתה לא פחות משלוש פעמים עם נגיעה בשירים מפסטיבלי שירי הילדים בהם לקחה חלק בשנות ה-80 העליזות.
1+אבל זה לא העניין, במהלך כל ההופעה ארזי סוקרת את ההצלחות שלה, הפרסים, התארים, הפספוסים (ידעתם ש״חי״ של עפרה חזה הוצע לה במקור?) היא מזכירה את ״בואי אמא״- השיר הראשון שלה ואז מבצעת אותו, עוברת לסולו הראשון שלה בלהקת הנחל ומבצעת את ״חופים״ ואפילו מבצעת את ״שיר של יום חולין״ במחווה ליאיר רוזנבלום.
אל תטעו הזיכרונות האלו הם מה שלמעשה מביאים את ארזי לפרס ישראל מטעם עצמה, או אולי לסוג של ״חיים שכאלה״ על הבמה, כי כשהממסד ממאן לפרגן לה עם פרס, היא עושה את זה לעצמה, ערב ערב כל הבמה. אז מה אם זה לא נחשב.
במשך שעה וחצי היא סוקרת במדויק את הזיכרונות שהיא רוצה לזכור, שנוח לה להתרפק עליהם, גם אם בדרך אליהם היו קצת חריקות, וגם אם הביצועים בהופעה לא ממש מדויקים מבחינה קולית, לקהל היא נותנת שעה וחצי של הנאה צרופה עם נוסטלגיה של ארץ ישראל היפה של פעם ולפעמים- זה מספיק.
