במשך העשורים האחרונים, בחירות אחר בחירות, בהשראת כת ה"פוליטקלי-קורקט" והחזון הפרוגרסיבי (ששואב את ערכיו מהסוציאליזם המנוח) מחלטים נבחרי ציבור ואנשי תקשורת לנגח רשימות לכנסת, במיוחד בימין, על היעדר נציגות של נשים, מזרחיים, בני העדה האתיופית, ערבים וכל ציבור אחר אשר מסומן מראש כ"מוחלש". זאת כמובן, על אף הבטחת ייצוגן של אותן אוכלוסיות במקומות אטרקטיביים למדי ברשימות לכנסת כבר לפני שנים – אם בצורה של שריונים במפלגות הדמוקרטיות, או בצורה של החלטה שרירותית מצד היו"ר של מפלגות דיקטטוריות.
התחרות המגוחכת הזאת של ספירת ראשים ברשימות לכנסת הפכה את תופעת "הבטחת הייצוג" לקיצונית יותר ויותר ככל שהשנים חלפו. דוגמה בולטת לכך ניתן כמובן למצוא במפלגות הפרוגרסיביות ביותר בכנסת ישראל – "מרצ" ו"העבודה", אשר עושות שימוש בשיטות ריצ'רץ' שונות על מנת להבטיח את השיוון הקדוש בכל מחיר, על חשבון החירות של המתפקדים או הבוחרים.
1+נבחרי ציבור מדורגים באופן שמוכתב כמעט מראש, ללא קשר לאיכות קישוריהם, השכלתם, ניסיונם הביטחוני או הכלכלי והאהדה הציבורית להם הם זוכים, "העיקר שיהיה לנו כזה ברשימה". התופעה הזאת אינה רק גוזלת את איכות הייצוג שמקבל הציבור, אלא גם מדללת את ההון אנושי שנבחר לביצוע תפקידים בעלי חשיבות מכרעת.
התופעה הזאת אינה נצפית רק בכנסת וקו ישיר מחבר בינה ובין "העדפה מתקנת" שלה זוכים בני מגזרים שונים באקדמיה הישראלית, על חשבון סטודנטים אחרים בעלי ציונים (וככל הנראה גם כישורים) אשר עולים על אלו של חבריהם "המוחלשים". עם סיום הלימודים האקדמיים, יוצאים לשוק העבודה עשרות אלפי בוגרי תארים וממלאים את הביקוש לעובדים בבתי החולים, בתקשורת, במערכת המשפט וגם בתפקידי מחקר באקדמיה שבתורם מעודדים את המשך קיומה ואף העצמתה של שיטת האפליה שהביאה אותם עד הלום.
העדפת השוויון על פני החירות, היא ככל הנראה התורה כולה "על רגל אחת" במאבקו של הסוציאליזם כנגד הליברליזם לאורך ההיסטוריה – והניסיון ליישמה בדרך כלל גזל את שתיהן. הניסיון לכפות שוויון באמצעים כוחניים ועל חשבון חירות הבחירה של ההמון קידש בתורו את הניסיון "להנדס את החברה" ולעצב אותה כראות עיניהם של פטרוני הרוח והתרבות בני התקופה. וכל מי שמעז להצביע על התופעה ולתאר אותה בשמה, אפליה, זוכה לשיימינג עסיסי מצד בעלי הדעה הנכונה.
1+הבעיה העיקרית היא שכמו כל אידאולוגיה הרסנית, גם הרעיון "הבטחת הייצוג" או "העדפה מתקנת" מערב בתוכו הרבה רצון טוב והרבה כוונות טובות, דבר שגורם לפופולריות בקרב רבים. החתירה לעידוד ושילוב של אוכלוסיות מובחנות, נשים, בני עדות ובני מיעוטים בעמדות נחשקות היא כמובן חיובית וראויה, אך החשיבה שנדרשת כפייה מלאכותית על מנת ליישם את הרעיון היא הרסנית. מי שמחזיק בדעות אלו ומקדם אותן, מנציח במובנים רבים את היותם של רבים בציבור כחלשים, פגיעים וככאלו אשר זקוקים ל'גלגלי עזר' על מנת להשתתף בחיים הציבוריים.
במקרים רבים, במקום לעודד ולהפיץ סיפורי הצלחה, מונצחת הקורבנות והחולשה של האוכלוסייה המובחנת על מנת להצדיק את הסיוע לה. ובמקום לדרוש ולקדם מצוינות – מתפשרים על בינוניות ומציבים רף ציפיות נמוך. כל אלו מזיקים כאמור לציבור הכללי, אך גם בראש ובראשונה לאוכלוסיות המובחנות.
נחזור לסוגיית הרשימות לכנסת והניגוח הפוליטי באמצעות "ספירת ראשים" במפלגות – זוהי תופעה פסולה וצינית, אשר במובנים רבים אין לה סוף. עוד לא נצפתה בהיסטוריה המודרנית שום אוכלוסייה "מוחלשת" אשר בשלב כלשהו קיבלה את התואר שווה בין שווים ונשללו ממנה זכויות היתר שקיבלה, סביר שלא נחזה באירוע הזה גם בעתיד.
הגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק הזה וטוב אם מפלגות המחנה הלאומי יהיו הראשונות לצאת ממנו. אין הכוונה לבטל באופן מידי את הבטחות הייצוג, אך יש להימנע מלהיגרר לקיצוניות אשר אליה מובילים במחנה הפרוגרסיבי. בנינו, גם ללא הבטחת הייצוג, המחנה הלאומי מקיים ייצוג הולם ומכובד לכל.
