הבנאים עבדו בקצב. סוף סוף, לאחר שנים של עיכובים ובירוקרטיה, ניתנו האישורים המתאימים, הגיע הזמן לבנות בית. אבל מה קורה פה? הבנייה בקושי התחילה, והבנאים לוקחים פטישים ומעדרים ומתחילים להרוס את מה שכבר נבנה. אש דולקת בתוך שלד הבניין ושורפת את הכול. מה זה צריך להיות? ככה לא בונים בית.
כך מתאר הרב קוק בראייתו העמוקה את החזרה לארץ מהגלות. עם ישראל היה נתון בגלות אלפי שנים, וסוף סוף ה' מחזיר שכינתו לציון, מתחילים להקים מחדש את מלכות ישראל, אבל באים מקימי המדינה ופועלים נגד האינטרס שלהם עצמם. הם מנתקים את הציונות מהיהדות והדת, ובאים לעסוק בציונות נטו בלי החיבור למסורת ולשורשים. אומר הרב קוק: הרי הבעיה בגלות לא הייתה עצם היציאה מהארץ אלא חטאי עם ישראל, התרחקות השכינה וחורבן בית המקדש. נכון שהעונש היה למעשה הגלות, נכון שזה כלל בתוכו צרות איומות ונוראות, מוות וייסורים, אבל השורש של הכול הוא הקודש והשכינה. הערך הגדול של חיינו התמוטט בחורבן. אם זה לא חוזר – הבנייה החומרית לא פותרת את הבעיה וממילא גם לא תחזיק מעמד.
צריך לשים לב שהבעיה היא כפולה:
1. החזרה לארץ היא מצומצמת וחלקית. רבים נשארו בחו"ל, יש קשיים מדיניים וביטחוניים וכו'. הבעיה הזו לא מבהילה את הרב. אם הבעיה היא כמותית, אז הפיתרון בוא יבוא, החזרה החלקית תתרחב ותגדל ובא לציון גואל.
2. הציונות בחזרתה לארץ מתעלמת מהשורש, מהסיבה לגלות ואף פועלת בפירוש נגד הופעת השכינה, באמירה שהציונות דבר אין לה עם הדת, ברצון להחריב עולם ישן, בחילול השבת במושבות ועוד. הבעיה הזו היא המטרידה את הרב. הוא רואה בה בעיה שורשית שמונעת ממנו את הנחמה מהגלות, "אל תאיצו לנחמני", כך אי אפשר להתנחם כי אין פה פיתרון של בעיית הגלות.
היום הדבר כבר בולט הרבה יותר: הציונות, בחלקה הגדול, הופכת לפוסט ציונות. הלאומיות מפנה את מקומה לזכויות הפרט ולאוניברסליות; במקום מדינה יהודית בונים רוצים מדינת כל אזרחיה; דוחפים תחבורה ציבורית בשבת; תועבה הופכת להיות מושא לגאווה; נישואים שלא ע"פ דת משה וישראל מקודמים; שר הדתות מנסה להיות הפוסק בענייני גיורים; משרד החינוך מחדיר לילדים תכנים שנויים במחלוקת, ועוד ועוד.
ההתייחסות הזו של הרב עונה על שאלה שרבים שואלים. למה אין צום על השואה ועל הצרות הגדולות שתקפו אותנו, וכי בחורבן הבית היו יותר נרצחים מאשר בשואה, וכי לא היו במהלך ההיסטוריה עוד צרות גדולות שראוי להתאבל עליהן? יש לכך תשובות רבות, אבל נראה שלדברי הרב השאלה כלל לא מתחילה: נכון שהיו צרות רבות וקשות, אבל לא על כך מתאבלים בתשעה באב. כל הצרות האיומות המתוארות באיכה ובמדרשי חז"ל על החורבן רק באים להבהיר ולהמחיש את גודל הצרה שבנפילת הרוח, בביטול הנבואה, "עזב ה' את הארץ".
אז באמת איפה הנחמה? למה אנחנו חוגגים את יום העצמאות ואת הגאולה, הרי אותם אלו שבנו ובונים הם אלו שהורסים?! הרי הבעיה שבגללה נחרב הבית עדיין בעינה עומדת.
התשובה היא "אנוכי הוא מנחמכם". ה' הוא המנחם והגואל. לא אנחנו פועלים את הגאולה, היא לא תלויה בציונות ובציונים, ולא בממשלה זו או אחרת. ה' מביא את הגאולה ופועל אותה. הוא מביא אותה בדרך-לא-דרך שלא תמיד מובנת לנו, דרך סיבוכים, דרך כפירה, דרך בעיות רוחניות וקשיים רבים. בסופו של דבר, לכל הדברים הללו ישנו תפקיד בגאולה השלמה והכוללת. הכפירה תביא לבירור מושגי אמונה, השאלות האמוניות יביאו לתשובות גדולות יותר, הריחוק יביא לקירבה גדולה יותר.
דומה הדבר לקפיץ שככל שדורכים אותו יותר ולכאורה מצמצמים אותו – כך הוא קופץ רחוק יותר וחזק יותר. דווקא העובדה שהגאולה צריכה לכלול הכול מחייבת לרדת למקומות הנמוכים ביותר ולהקיף בתוכה את כל הצדדים מתחתיות ארץ ועד שמי שמים. לכן גם ברור לנו שהכיוון הוא חיובי. ברור לנו שהתהליך הזה ילך ויתפתח עד שיגיע לגאולה השלמה. כשאנו יודעים מי באמת אוחז בהגה של המדינה ושל תהליך הקמתה והתבססותה אנחנו לא רק אופטימיים אלא יש לנו ודאות שהדברים מתקדמים בכיוון הנכון.
הידיעה הזו לא מבטלת את הקשיים, וכמובן שאינה פוטרת אותנו מאחריות לפעול עם א-ל ולהיות שייכים לקידום הגאולה ככל יכולתנו – בתפילה, בתורה ובעשייה, אבל בסופו של דבר אין ייאוש ויש אפשרות להתנחם, מתוך הוודאות הזו שהגאולה השלמה בוא תבוא, "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
