בכל 40 שניות מישהו בעולם מתאבד וכל 41 שניות נותרים אחריו אנשים מרוסקים, שמנסים למצוא במעשה פשר. בישראל, לא עובר יום ללא התאבדות של לפחות אדם אחד, מאות בני אדם מדי שנה. ברוב המכריע של המקרים, התאבדות ניתנת למניעה ומניעת אובדנות אינה חלקה השמורה לאנשי המקצוע בלבד. להקשבה ולתמיכה חברתית של הסובבים קיים ערך שלא יסולא בפז ושיכול להציל חיים.
בחודשי יולי-אוגוסט ילדים ובני נוער נמצאים מחוץ למסגרות החינוכיות. בעוד אנו כמבוגרים מרבים להזהיר אותם מסכנות חיצוניות כמו ים, שמש ואלימות במסיבות, חלק ניכר מהסכנות אורבות מבפנים וגם להן אנו צריכים להיות מודעים. פנאי רב ללא עוגנים של שגרה, יציבות ותמיכה חברתית עלולים לעורר בהם תחושת מועקה ואיום כשהם נפגשים עם תחושת בדידות, ניכור ומצוקה (בדומה למה שאנו חווים לעיתים גם כמבוגרים בתקופות שונות בחיים). תלמידים מרבים לספר עד כמה הם מחכים בקוצר רוח לחופש הגדול. יחד עם זאת עבור חלקם מדובר בתקופה לא פשוטה. בעקבותיה עולות לעיתים גם תחושות של אשמה, תסכול ובושה – רגשות הנובעים מקיומו של פער בין הציפיות מהחופשה לבין תחושות של החמצה ואכזבה מהמציאות.
אז איך מזהים מצוקה אובדנית ואיך עלינו לפעול כאשר אנו מזהים אותה אצל אחרים? השלב הראשון והחשוב ביותר הוא להיות מודעים לגורמי הסיכון ולגלות רגישות לסימני המצוקה. מרבית המתאבדים סבלו ממצוקה נפשית חריפה ובעיקר מדיכאון. מצב רוח ירוד, היעדר עניין והנאה מפעילויות שהיו משמעותיות בעבר, הפרעות סביב שינה ואכילה, כאבים, פסימיות וריקנות, ירידה ביכולת הריכוז ובקבלת החלטות, מחשבות חוזרות על מוות, אנרגיות דלות והימנעות מפעילות חברתית – הנם מסימניו המרכזיים.
בנוסף לגורמי הסיכון, קיימות אוכלוסיות בסיכון שיש להיות ערניים אליהם במיוחד. אוכלוסיות אלה כוללות בני נוער וצעירים, קהילת הלהט"ב, נפגעי/ות תקיפה מינית, אלימות והתעללות, גברים ואבות בודדים וגרושים, עולים וקשישים. הסיכון לאובדנות גדל משמעותית במקרים של ניסיון התאבדות קודם או היסטוריה משפחתית של אובדנות.
ככל שגורמי הסיכון רבים יותר, הסיכון לאובדנות עולה. יש להדגיש כי אנשים שונים מגיבים באופן שונה לאירועי חיים משבריים. קיומם של גורמי חוסן אישיים וסביבתיים מהווים גורמים מגנים המקטינים את רמת הסיכון, בעוד היעדרם מעלה אותו.
במרבית המקרים, אנשים שחושבים על התאבדות משדרים לסביבה (באופן מפורש או מרומז) את כוונתם. עלינו להיות קשובים ורגישים לתשדורות אלה ולא לתת להן לחמוק מאיתנו ללא התייחסות.
התבטאויות מילוליות מעוררות דאגה, יכולות להיות ביטוי של חוסר תקווה, חוסר משמעות וחוסר טעם בחיים, יחד עם תחושת ייאוש וחוסר מוצא. גם ביטויים על אודות פעולות בלתי הפיכות וסופיות ותיאור התועלת שתצמח מהמעשה מהווים סימני אזהרה.
השלב השני הוא השלב של ההקשבה וניהול שיחה עם האדם הקרוב אליכם ושלב שאלת השאלות החשובה ביותר: הקשיבו לאדם וגלו התעניינות בשלומו, ברגשותיו ובמחשבותיו. כך למשל ניתן לשאול: "שמתי לב שאתה נראה עצוב/ מוטרד/לחוץ בזמן האחרון. מה קורה איתך?"
במהלך השיחה שמים לב להימצאותם של גורמי סיכון וסימני אזהרה ומאפשרים לאדם להתבטא באופן חופשי ופתוח.
אל תפחדו לשאול על אובדנות בצורה ישירה; לאחר זיהוי סימני האזהרה חשוב מאד שלא להימנע משאלת האובדנות. על השאלה להיות ישירה, רגישה ונטולת הטפת מוסר. ניתן לשאול בפשטות: "היו לך מחשבות על התאבדות?" או "האם חשבת או תכננת למות?". מחקרים מוכיחים כי השאלה, אינה מכניסה רעיונות לאנשים שלא חשבו על כך ומנגד יש לה יכולת להציל חיים!
השלב השלישי והחשוב ביותר הוא הפניה לקבלת עזרה מקצועית כאשר אדם נמצא בסיכון אובדני מידי (מאיים לפגוע בעצמו, השאיר מכתב המצביע על כוונת התאבדות, פרסם פוסט או שלח הודעה מדאיגה ברשת חברתית), חשוב ליצור קשר, להרחיק אמצעים מסכנים ולא להשאיר אותו לבד עד להגעת כוחות הצלה או עד להבאתו להערכה ולקבלת עזרה מקצועית. שירותים של עזרה ראשונה נפשית באמצעות הטלפון והאינטרנט מהווים מקור חשוב וייחודי של מניעת התאבדות וניסיונות התאבדות בכל העולם.
ד"ר שירי דניאלס היא המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן. אם אתם או מישהו קרוב חווים מצוקה קשה ומחשבות אובדניות, אל תישארו לבד – דברו איתנו.
*עמותת ער"ן מעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית מצילה חיים 24/7 באנונימיות ובאופן מיידי לכל מצוקה נפשית, לקבלת סיוע נפשי חייגו 1201 ובאתר ער"ן בצ'אט, בווטאספ. https://www.eran.org.il/
