המאמר המלא במגזין החדש של עכשיו 14 – לחצו כאן והזמינו אותו כעת
היועץ המשפטי העליון
"הליך משפטי אשר משתיק את אחד מבעלי הדין ומונע ממנו את ההזדמנות להשמיע את טענותיו ובדרך זו להתמודד עם טענות יריבו איננו הליך ראוי", קבל השופט אלכס שטיין בפסק דינו על שהייעוץ המשפטי לא ייצג את עמדת הממשלה, פעל באופן עצמאי ועורר את חמתם של חסידי האקטיביזם השיפוטי.
הכוח המופרז שיש היום בישראל לכל שופט, יועץ משפטי או פרקליט הוא מעבר לכל פרופורציה מקובלת במדינות דמוקרטיות. לאחר שמערכת המשפט נלחמה שנים בכל ניסיון לחוקק חוק שיחזיר את האיזון בין הרשויות וקידשה כל פסיקה משפטית, המציאות שבה דווקא מבית המשפט עצמו יוצאת פסיקה מעין זו, שתרסן את כוחם המופרז והאנטי-דמוקרטי, מעבירה אותם על דעתם.
2+בישראל אין לממשלה יכולת לקבל ייצוג אחר בבג"ץ מלבד מחלקת הבג"צים בפרקליטות. אם היועץ המשפטי מחליט שאינו רוצה לתת ייצוג לממשלה, מחלקת הבג"צים אומרת לממשלה עוד בטרם תהליך החקיקה שהיא אינה מוכנה לייצג אותה בבג"ץ בעניין מסוים. במקרה כזה הממשלה בדרך כלל מוותרת על העניין מפני שזה קרב אבוד מראש. אותו תהליך מתרחש גם כשיועץ משפטי של משרד מסוים מתנגד, ואז השר העומד בראש המשרד לא יקבל ייצוג.
למעשה, כאשר היועץ המשפטי לממשלה מורה, מחלקת הבג"צים בפרקליטות מראש מטה את הכף לצד הלעומתי לריבון, והיועץ המשפטי נעשה הריבון דה פקטו. כך יוצא שבפועל 'עמדת הממשלה' המיוצגת בדיון המשפטי היא עמדת היועץ המשפטי ולא עמדת הממשלה או עמדת מי מחבריה.
כיצד מדינה דמוקרטית מגיעה למצב שבו אין למיוצג (במקרה זה נבחר הציבור) הזכות הטריוויאלית לבחור מי ייצג אותו או לכל הפחות לבחור את העמדה שתייצג אותו? כיצד נוצר מצב שבו כל יועץ משפטי הוא מלך? ומה קורה כשהממשלה בכל זאת מתעקשת ללכת עד הסוף בעניין שהיועץ המשפטי באמצעות מחלקת הבג"צים מסרב לתמוך בו?
המאמר המלא במגזין החדש של עכשיו 14 – לחצו כאן והזמינו אותו כעת
בג"ץ פנחסי
ב-8 בספטמבר 1993 התקבלה פסיקת בג"ץ שגרמה לאנרכיה במבנה החוקתי של הרשות המבצעת. אותה פסיקה הפכה את היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד החזק ביותר במערכת השלטון ואת היועמ"שים של משרדי הממשלה למיניהם לקובעי מדיניות. היא העניקה להם את הסמכות הרשמית להטיל וטו על החלטות הממשלה והשרים בלי שתהיה להם אפשרות לחלוק עליהם.
בספטמבר 1993 הוגשה עתירה לבג"ץ שדרשה את פיטוריו של סגן שר הדתות באותם ימים, רפאל פנחסי, מפני שהוגש נגדו כתב אישום. ראש הממשלה דאז יצחק רבין סירב לפטר את פנחסי, מפני שהחוק קובע מפורשות שרק לאחר שיימצא שר אשם בעבירה שיש עימה קלון בפסק דין חלוט הוא צריך להיות מודח מתפקידו. אלא שהיועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, יוסף חריש, חשב אחרת. הוא הצהיר כי לא יוכל להגן על עמדה זו בבג"ץ מפני שזה לא סביר בעיניו. שימו לב, הוא לא קבע שמדובר בדבר לא חוקי, שהרי החוק אומר אחרת, אלא שזה פשוט לא עומד במבחן הסבירות של היועץ המשפטי.
לכאורה הייתה לרבין עילה מוצדקת שלא לפטר את פנחסי, מפני שהחוק לצידו. אבל המקרה הגיע לבג"ץ, ומי ייצג את רבין בבג"ץ? מחלקת הבג"צים! ומי הופיעה מול שופטי העליון באותה עתירה? פרקליטת המדינה דאז דורית בייניש. בייניש טענה לפני השופטים שהמיוצג שלה, קרי ראש הממשלה, אומנם סובר שאינו צריך לפטר את פנחסי, אבל הוא טועה, ובית המשפט חייב לאלץ אותו לפטר. באופן אבסורדי עורך הדין טוען נגד הלקוח שלו.
2+לשופטים נכונה התלבטות קשה. מצד אחד העותר דורש לפטר. מצד אחר המשיבה לטענות העותר היא המדינה שמיוצגת על ידי מחלקת הבג"צים, וגם היא דורשת לפטר למרות שהמדינה מתנגדת לפיטורים. ואז מגיעה הפסיקה הבלתי נמנעת: לפטר את פנחסי.
היועץ הוא החוק
בפסיקת פנחסי עצמה מובאים עשרות סעיפים, אך סעיף אחד יצר תקדים חמור בהרס הדמוקרטיה בישראל. באותו סעיף שאל השופט אהרן ברק: האם הוגן שהיועץ המשפטי חריש סירב לייצג את עמדת הממשלה? ענה ברק: זו איננה השאלה הנכונה. כלומר לדידו השאלה אינה אם חריש רשאי לסרב לייצג את הממשלה אלא אם החוק מתיר לראש הממשלה להתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי.
תשובתו של ברק על השאלה הייתה שני כללים שהוא קבע באותה פסיקה: האחד – היועץ המשפטי איננו יועץ המשפטי של הממשלה אלא הפוסק בעבורה בענייני משפט. לדברי ברק, מה שהיועץ המשפטי אומר לממשלה הוא החוק, והממשלה מחויבת לקבל את החלטותיו. השני – מי שמייצג את המדינה בבג"ץ אינו מייצג את הלקוח שלו, קרי הממשלה, אלא את "האינטרס הציבורי". לפיכך עליו לומר בבית המשפט את מה שהוא חושב שהוא "האינטרס הציבורי" ולא את מה שהמיוצגים שלו חושבים.
מה הצעד שיביא לתיקון של המצב הקיים? המאמר המלא במגזין החדש של עכשיו 14 – לחצו כאן והזמינו אותו כעת
2+המאמר המלא במגזין החדש של עכשיו 14 – לחצו כאן והזמינו אותו כעת
