בשבוע שעבר קיבלה מדינת ישראל ברוב הדר, תפארה ויראת הרוממות את נשיא ארצות הברית. אין עוררין על כך שראוי לכבד אישיות ברמתו של הנשיא ביידן, אך הכבוד חייב להיות מסומן בגבולות ברורים שאינם מאפשרים פגיעה בכבודנו וביטחוננו הלאומיים, קל וחומר בערכיה הנצחיים של האומה.
העובדה שהשמאל הישראלי פוגש בהתלהבות יתרה את השמאל האמריקאי, ובפרט מצד מנהיגות לאומית נטולת עמוד שדרה רוחנית לאומית חסרת מעוף- מעוררת סיבות רבות לדאגה. זכורה לי היטב אותה קבלת פנים אנטישמית צוננת לה זכה ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין לפני 40 שנה בדיוק בקונגרס האמריקאי, מידי סנטור דמוקרטי צעיר בתחילת דרכו העונה לשם ג'ון ביידן.
למזלנו, ראש הממשלה בגין לא היה יליד הארץ, ולכן לא נמנה על אספסוף הישראלי המתרפס בפני הגויים, וסרב להתכופף בפני התנהגותו המשפילה, כפי שצפינו על גבי מסך הטלוויזיה במוצב בלבנון בשירותנו במילואים במלחמת של"ג, כאשר בתמונה שצרובה בתודעתנו וליבנו, נראית קבוצת סנטורים מגדפת וכמעט מרימה ידה על ראש ממשלת ישראל.
2+בגין מנגד הדף בעוז וגבורה יהודית את דברי ביידן הצעיר באומרו: "אל תאיים עלינו להפסיק את עזרתך. זה לא יעבוד. אני לא יהודי עם ברכיים רועדות. אני יהודי גאה עם היסטוריה תרבותית של 3700 שנה. איש לא נחלץ לעזרתנו כשמתנו בתאי הגזים והתנורים. איש לא נחלץ לעזרתנו כשחתרנו ליצור את מדינתנו. שילמנו על זה, נלחמנו ומתנו על זה. אנו נעמוד על עקרונותינו, נגן עליהם, ובמידת הצורך נמות עליהם שוב, עם או בלי עזרתך".
סיבה נוספת בגינה בערה חמתו של ביידן הצעיר נבעה מהערתו של בגין, כי "תמיכת ארה"ב בישראל, אינה מתנת חסד, אלא בשל העובדה שמדינת ישראל דואגת לאינטרסים של ארצות הברית והעולם המערבי כולו".
כיום הנשיא ביידן יכול להסתתר מאחורי ארגונים יהודיים פרוגרסיביים בארה"ב ששופכים מערבולות של זהב כדי להמשיך ולתמוך במורשת אובמה, הנשיא האמריקאי העוין ביותר שידעה ישראל בבית הלבן, שבידן שימש כסגנו הנאמן לאורך שמונה שנות כהונתו. לדאבוננו, השנאה העצמית היהודית היא מחלה עתיקת יומין ובכלל לא נדירה, ולא סתם הוספה כברכה בתפילת שמונה עשרה עליה.
ועל אף כל אלה מילת פרגון גדולה חייבת להיאמר על הנשיא ביידן: ללא כל היסוס הוא שיבח את הזמרת יובל דיין על נאמנותה לתורה ולהלכה, בניגוד לויסרלית של השמאל הישראלי שמיהר להכפישה במאמרי שטנה. זה הוא שיעור גדול באמונה בה', חבל רק – ואף חילול ה' הוא זה – שזקוקים ישראלים רבים לשיעורי אמונה מצד לא יהודים.
במבט היסטוריוגרפי צופה פני עבר, אנו יודעים לומר כיום שאלמלא השואה, ארה"ב הייתה מתנגדת בכל תוקף להקמת מדינת ישראל, כשההון היהודי שימש באותם ימים כגורם המרכזי להסוואת העויינות המבעבעת מאחורי הקלעים, שלאורך השנים רק הולכת ומתעצמת. מיום הקמת המדינה, התעטפה האנטישמיות המערבית באצטלה של אנטי-ציונות, ובארה"ב כביכול בשאיפת קידום הצדק ושלום למען הפלסטינאים 'המדוכאים' ששופכים את דמנו זה למעלה מ-120 שנה.
המנהיגות הישראלית הנוכחית ממאנת להתבונן בלובן עיניה של המציאות, כדי להבין מאלו שורשים נובעת השנאה הקמאית לעם היהודי, כמו גם את סיבת ההתנגדות של חוגים רחבים בארה"ב (לא כולל ידידי ישראל האמיתיים) להתיישבותנו ביהודה ושומרון.
2+ובכן, החינוך הנוצרי לדורותיו, החל מקללת עץ התאנה שלא יישא עוד פרי – משל לעם ישראל – על ידי יש"ו, ממשיך עם ההסתות הבלתי פוסקות של גדולי הנצרות, כגון התיאולוג הבכיר אוריגנס שכבר בסוף המאה השנייה לא היסס לטעון ש"אנו יכולים להצהיר בשקט מוחלט שלא יזכו היהודים לשוב למעמדם בעבר, משום שהם ביצעו את הפשע הנורא ביותר כשהם תיכננו את הקשר נגד מושיע המין האנושי", כלה באמברגו שהטיל דה-גול על הנשק שכבר שילמנו, האמברגו של ניקסון האנטישמי במלחמת יום הכיפורים ועוד.
לכן, אין כל סיכוי שערכי עמנו, אף הלאומיים הבסיסיים ביותר, יישמרו על ידי ממשלת השמאל הנוכחית, שרבים מחבריה רחוקים מהיהדות, ואינם מבינים שעמנו ומדינתנו מתמודדים עם מלחמת דת כפולה ומטא-היסטורית, מול העולם הנוצרי מצד אחד ומול העולם המוסלמי מאידך. 'לזכות' הערבים ייאמר שהם היחידים המבינים זאת, וגם היחידים המצהירים על כך בריש גלי.
זאת בניגוד לעולם המערבי הנוצרי שיודע להלביש את שנאתו השורשית בכסות של אהבה, ידידות ותמיכה כלכלית וביטחונית, כהמשך למסורת של מאבק האיתנים בין האחים האויבים 'עשו' ו'יעקב' שחז"ל הטיבו להציגו כמאבק המטא-היסטורי בין ישראל למערב הנוצרי.
הקמת מדינתנו, סימנה את הקץ לאלפיים שנות גלות מרה, בהן דם ישראל זרם כמפלי הניאגרה בארצות האיסלאם והנצרות, וכשאט אט ניצני גאולת ישראל ברוח נבואית החלו לנבוט לפני מעט יותר מ-120 שנה; בתחילה עם תלמידי הגר"א, חובבי ציון וקבוצות יהודים מצפון אפריקה, ובעקבותיהם בהנחיית ד"ר בנימין זאב הרצל- חניך בית מדרשו של הרב יהודה אלקלעי- שאפשרו להפוך את החזון הנבואי לתקומת עם ישראל בארצו.
פוגרומי קייב, קישינב, פס ודומיהם למכביר, בהם נטבחו מאות אלפי יהודים לאורך ההיסטוריה, ועד השואה הנוראה, הם שהיוו את המכה בפטיש, והפכו את כמיהת הדורות לשיבת ציון למציאות מרנינה ביותר.
לצערנו, אנו חוזים בממשלה שבה, רמטכ"ל לשעבר שגדל והתחנך במשפחה דתית מגיש על מצע זהב את יהודה ושומרון לבנייה ערבית, ומנגד אוסר על בנייה- כל זאת על מנת למצוא חן בעיני ה'פריץ' מוושיגטון, וכשאלו פני הדברים אנו מבינים עד כמה החילוניות הציונית שבעבר הרימה את דגל 'ארץ ישראל השלמה', ושל עבודה ולשון עבריות, שוקעת בהדוניזם קיצוני שמקעקע את יסודות היהדות, המוסר והלאום.
2+חילוניות זו הפכה לאויבת הגודלה ביותר של הציונות הדתית שנגדה ניסח המשאל הישראלי כתב אישום של מגמה משיחית מסוכנת, בין היתר מפאת רוח הלחימה הבוערת בה נגד אויבינו. פרופ' בני לוי, תלמידו המובהק של הפילוסוף ז"פ סרטר, העיר כבר לפני עשרות בשנים על התופעה הזו, בהדגישו כי "אם הימין הקיצוני בוחר לו כמטרה את המשיחיים, הוא ממלא בכך את תפקידו. אבל היותר חמור הוא, שגם בשמאל, מן הטעם הטוב הוא להתנפל על כל סוגי משיחויות".
אין פלא בדבר, שהרי משיחיות השמאל הצטמצמה לבניית החול שבמדינה, וכל שנותר עתה הוא לזרות חול בעיניים, אולי כדי לאשש את הצהרת הנביא ישעיה "הַחֵרְשִׁ֖ים שְׁמָ֑עוּ וְהַעִוְרִ֖ים הַבִּ֥יטוּ לִרְאֽוֹת, מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם־עַבְדִּ֔י'". החילוניות הודיעה על נפקדותה הציונית, ועתה כל שנותר לנו הוא לבנות מחדש את כל הרוחניות והערכיות המיוחדת של עמנו, ולשם כך עלינו להתחיל בחינוך מחדש ויסודי ביותר של המנהיגות הישראלית הריקה מתוכן.
זה ייעשה במוקדם ובמאוחר, ועדיף במוקדם כדי שכל המפעל הציוני לא ייהרס חס וחלילה. המשימה שרובצת בימים אלה על כתפיו האידיאליסטיות של הצבור הדתי הלאומי, היא לנקות את האורוות מהשפלות, מהשחיתות ומכל שאר מרעין בישין- בעוז באומץ ללא רתיעה מהחירופין והאיומים, גם אנו נהיה אז יהודים גאים מאד.
הרב ד"ר אליהו זייני ראש הישיבה הגבוהה וההסדר אור וישועה
