השופט בדימוס, משה יועד הכהן, חולה בטרשת נפוצה ונמצא כיום במצב סיעודי מלא. לפני כשלוש שנים חלה התדרדרות במצבו ומאז הוא חייב מטפל צמוד.
משה: "אני חולה בטרשת נפוצה למעלה מ20 שנה ובשלוש שנים האחרונות חלה התדרדרות במצב שלי. הגעתי למצב סיעודי שמחייב אותי להיעזר באדם אחר לפעולות הכי בסיסיות של החיים".
מתברר שעל אף מצבו הרפואי משה מטפל גם באימו בת התשעים ושש שזקוקה גם היא לטיפול סיעודי צמוד. הוא משתף אותנו: "אני נחשפתי לבעיית העובדים הזרים עוד לפני שהגעתי למצב הסיעודי. אני מטפל באמא שלי אישה בת 96 שהייתה לה מטפלת שפתחה עסק בתוך הבית של אמא שלי וכשאמא שלי ביקשה ממנה עזרה היא אמרה לה שלא תפריע לה. עשיתי לה שימוע שהוקלט ובסופו ל דבר שילמתי פיצויים מופחתים האבסורד שאנחנו היינו צריכים לשלם וראיתי אותה לאחר כמה זמן עובדת בשכונה אצל משפחה אחרת".
משה כיהן כשופט בית המשפט המחוזי בירושלים במשך 9 שנים. הוא פרש לגמלאות לפני חמש שנים, בשל מחלתו, לאחר קריירה מפוארת בתחום המשפטנות. והוא לא האמין שכך מתנהלת המדינה עם האזרחים שנזקקים לעזרה ולא בהכרח לסיוע כספי.
את משה הכרתי באמצעות קבוצת ברשת החברתית פייסבוק שבה הוא חבר, היא נקראת השדולה הישראלית למען הקשישים שבה עולים פוסטים רבים על הקשיים של החולים הסיעודיים להתמודד עם העובדים הזרים והחברות שמעסיקות אותם. כשדיברנו על הכתבה הוא התלבט אם להיחשף.
"הסיבה שהסכמתי להתראיין זה בעקבות העובדה שהגעתי למצב סיעודי", מספר משה. "לאט לאט נחשפתי לאנשים באותו מצב ולארגונים השונים שעוסקים בנושא ויום יום אני מחשף לסיפורים ממש קשים ע אנשים שנמצאים במצב הזה שמעסיקים עובדים זרים ונתקלים באין ספור בעיות ואפס תגובה צד הרשויות והבנתי שאין לי מה להסתתר ולהתבייש צריך לומר את הדברים ולתבוע את תיקון המצב. לכן אני פה וזאת הסיבה שאני מתראיין".
צפו בכתבה מתוך 'המהדורה המרכזית'
משה נרתם כעת למאבק למען הסיעודיים מול בעיית העובדים הזרים והוא מציע למדינה פתרונות. "ישבנו צוות של אנשים מהקבוצה של השדולה הישראלית למען הקשישים – וכתבנו נייר עמדה בשם 'תכנית אשכולות' בנושא העובדים הזרים בתחום הסיעוד. הצענו פתרונות, אנחנו מקימים עמותה שתנסה לטפל במישור הציבורי והפרטני – ואני אתן לך דוגמה: בעקבות היחס של העובדים הזרים כעובדים רגילים, תושבים, אזרחים אי אפשר לכבול אותם. ז"א שכל עובד סיעודי בכל שלב למרות שהוא מגיע לטפל במטופל מסוים הוא יכול תוך שבוע לקום ולהגיד "לא טוב לי אני הולך" – ואף אחד לא יכול לעצור אותו. פעם בעבר הוא היה צמוד למטופל, היום הוא לא צמוד והוא יכול לנטוש בכל רגע נתון. הבעיה זה בפריפריה, 20% מהם חיים במושבים בצפון, בדרום, העובדים רוצים להיות או בתל אביב או בירושלים.
הם אומנם מוגבלים לכאורה בויזה – אבל אם המטופל נפטר אז הם יכולים לעבור לאיזה מקום שהם רוצים. אנחנו הצענו לקבוע שיהיה לא רק כבול לאזור הגאוגרפי באופן אמיתי והוא יצטרך לעבור למטופל אחר באזור הפריפריה. גם מבחינת דרגת הקושי יש מטופלים בכל מני מצבים ואנחנו הצענו שלא תהיה למטפל זכות בחירה לבחור מצב קל יותר".
משה הוסיף כי "במקום לדון בנייר העמדה, הועדה שעסקה בנושא החליטה על פיתוח אפליקציה שתשמש את המטופלים ובני משפחותיהם – וזה אבסורד. אני לא מבין איך אדם עם דמנציה או קשיש בן 90 אמור לתפעל אפליקציה. אולי אחרי הבחירות הם יגדילו ראש ויטפלו במה שחשוב באמת".
"המאבק הוא מאבק של כולנו, אי אפשר לדעת מה מחכה לנו מעבר לפינה – והמדינה צריכה לתת את היחס ההולם למטופלים ובני משפחותיהם ולא רק להתייחס לעובדים הזרים כאוכלוסייה החלשה. אנשים במצב הזה הם החלשים ולהם המדינה צריכה לדאוג".
על אף ההצעות היצירתיות שמשה העלה הוא לא מקבל מענה. אדם בכיר מכס השיפוט, שמבין כעת את הבירוקרטיה המאוסה של הממסד. שרותי רווחה שלא נותנים כבוד ראוי ויחס הולם למי שמתקשים לשרוד.
תגובת משרד האוכלוסין וההגירה: "נושא הסיעוד הינו נושא הנמצא במיקוד ואנו פועלים לעיצוב מדיניות כוללת, למתן מענה הולם לצרכים של אוכלוסיית המטופלים הסיעודיים המסתייעים בעובד זר.
לאחרונה אומצו המלצות צוות בינמשרדי שמונה לבחינת הנושא וסוכם על רפורמה בתחום והוצאה לפועל של תוכנית תמיכה עבור המשפחות, הכוללת אפליקציה מיוחדת שתספק להם את כל המידע והכלים הנדרשים להעסקת עובדים זרים וכן יעלה קורס הכשרה מקוון וייעודי בתחום למטופלים ובני משפחותיהם.
בשנת 2021 נכנסו לישראל למעלה מ -8,000 עובדים זרים לענף הסיעוד ומתחילת השנה הנוכחית כ- 4,500 עובדים חדשים. חשוב לציין כי מדינת ישראל התחילה להביא עובדי סיעוד זרים בהסכמים בילטראליים ושוקדת כל העת על הרחבתם והגדלת כמות העובדים, אשר מגיעים לישראל בצורה מוסדרת ומפוקחת וללא צורך בתשלום דמי תיווך בלתי חוקיים ומופרזים, כך שייתכן ודרישות העובדים אף יופחתו בהתאם".
