המונולוג המרגש – שהסתיים באופן מפתיע: אמש (שלישי) אראל סג"ל נשא את המונולוג היומי שלו במסגרת תכנית הלילה שלו "הדו"ח של אראל". אראל נשא מונולוג נוקב בו דיבר מעומק ליבו על המאבקים הפנימיים במחנה הימין. בין היתר דיבר על היחס של הפלג האליטיסטי בציונות הדתית אל קבוצת האנשים המכונה "ביביסטים". בסופו של המונולוג, בכדי להמשיך את הצורך בהתעלות מעל האגו שגם משחק תפקיד לא קטן בוויכוח, שפך על עצמו סג״ל גביע לבן בשידור חי – בהשראת הסרט הלהקה.
צפו במונולוג המלא
המונולוג: הפיל בחדר שיכול לדרוס את כולנו
"יש פיל בחדר. בד"כ אני אוהב פילים, אבל הפיל הזה מאוד בעייתי. הוא יכול לדרוס את כולנו. הפיל הוא כמובן הסכסוך הגלוי והבוטה בין ימין מצביע ליכוד, יעני, הביביסטים, לפלג לא גדול בימין הדתי לאומי. עכשיו תנו לי לומר לכם משהו: למרות שהכינוי ביביסטים נולד ככינוי גנאי, תחליף לצ'חצ'חים, אני אוהב אותו. אני מחבק אותו, כמו את הכינוי "הפורשים", שהעניק הישוב המאורגן משמאל, ללוחמי האצ"ל והלח"י.
כן, אני ביביסט, אני תומך בנתניהו. אני חושב שהוא מממש מדיניות ימין ציונית, לאומית, עם ראייה אסטרטגית לרחוק. ואני לא חושב, אני בטוח, שנעשה לו עוול משפטי מהנוראים בהיסטוריה. ולנו – פיגוע נגד הדמוקרטיה. מצד שני, סוציולוגית גדלתי בסרוגים. אני שבט ידידיה, למדתי בהימלפרב ובהרטמן. אבא שלי היה קומונר של סניף מלבס, הבן שלי למד בעתניאל. מת על האנשים האלו. החברים של הבן שלי. החברים שלי. מלח הארץ. לוחמים, קצינים, מתנדבים. עמך ישראל האהוב.
2+הסכסוך איננו איתם. רובם המוחלט הבינו בזמן אמת את הסכנה בבנט. הלכנו ביחד לאופוזיציה. לא, הסכסוך שלי – ולצורך המונולוג, אני לוקח עלי את עול האשמה – הסכסוך שלי הוא עם פלג לא גדול, אבל משפיע. אליטיסטי. חלק ממנו מרגיש יותר הזדהות עם בורגנות יש עתידית ממודיעין, מאשר עם תושבי נתיבות. ואני לא מגלה פה את אמריקה.
קשה לשכוח את תחושת העלבון כשעמדנו, מיליון מצביעי הליכוד, מול בעלי בריתנו עד לפני רגע, וגילינו שהם הצטרפו למחרימים אותנו. קיבלנו גט וזה הרגיש כמו בעיטה בלב. אחרי עשר שנים של ימין מימין לימין, עשר שנים של תקליט שבור, מגנומטרים, אבל ביבי חאן אל אחמר, קשה לי עדיין להאמין שהקרבתם את האידאולוגיה, וגם את רצון הרוב, בשביל ראש ממשלה עם כיפה.
2+ואני יודע מה אתם אומרים. בחרנו בחירה ציונית. חשבנו שיש סיכוי. רצינו אחדות, יציבות, פתרון למשבר קשה, רצינו לצקת סדר בכאוס. טובת המדינה עמדה לנגד עינינו. אז אני מבין מאיפה באתם. אתם לא מבינים אותנו? הכאב הוא חד, אמיתי. סמכנו עליכם במאבק שהוא בעינינו מהגדולים בהיסטוריה של העם היהודי, ובחרתם להציע לנו, להיכנע להגמוניה, לוותר על הבחירה שלנו, ועוד להטיף לנו על הסגנון.
מה ציפיתם? שנקבל אתכם עכשיו בחיבוקים ונשיקות אחרי שתמכתם בממשלה? אנחנו בפוסט טראומה. יודעים מה, עשיתם מבחינתכם בחירה לגיטימית, ציונית. אתם אנשים טובים, באמת. וטעיתם. המצב השתנה. שלושה שבועות אחרי בנט, והוא נעלם כלא היה. מהי מורשת בנט? אזרחים מפוחדים, יוקר מחיה, והכשרת תומכי טרור וגורמים אנטי- ציונים. טעיתם. קשה להודות בטעות, בטח כשפעלתם מתוך כוונות טובות. אבל זו חובתכם. לנו, למדינה. לעצמכם.
ובינתיים, הרשת רותחת. אני פונה אליכם, אחיי הביביסטים, גם אם הכעס מוצדק וחוסר האמון עדיין מבעבע, חייבים להוריד דציבלים. המהות אמנם קודמת לסגנון, אבל האמוציות, הכאב, גרמו לכולנו ללכת לפעמים רחוק מדי. מותר לבקר, צריך לבקר, מכל הצדדים, אבל השנאה, מקלקלת את השורה.
2+בסוף אנחנו אחים! כולנו מגדלים ילדים טובים, יהודים, לוחמים בצבא, מתנדבים, מלח הארץ על אמת. אנחנו אולי יותר ציונות מדינית, תלמידי ז'בוטינסקי וביבי. הם אולי יותר ציונות מעשית, עוד דונם ועוד עז, בניו של ברל והרב חנן פורת. אבל כולנו ציונים! כולנו בני הרצל! כולנו חלק ממחנה אחד, מחנה החד-נס, המחנה הלאומי שנאבק על עצם קיומה של מדינה יהודית.
"יש פה ריב גדול בתוך המשפחה. פשוטו כמשמעו. אבל המציאות בחוץ מתדפקת, שעה גורלית. אני פונה לכל חבריי, משני הצדדים. זה ריב שיש בו ערכים, אידאולוגיה, תפיסת עולם. אבל יש בו גם "אגואים". גם האגו הגדול שלי. הנפוח מחשיבות עצמית. ומול אגו יש רק פתרון ישראלי אחד". בשלב זה שפך על עצמו סג״ל גביע לבן בשידור, ואמר: "טוב לשפוך לבן בעד ארצנו!".
אראל סג"ל שופך על עצמו לבן. צפו.
