אחד השלבים המאתגרים בחיי היה הכניסה של ילדיי למערכת החינוך. כשעלו לכיתה א' היו לי כל מיני דאגות: שיסתדרו בכיתה, שיכירו חברים חדשים, שיצליחו להתרכז בשעורים ולהתמצא בחלל בית הספר. לרגע לא חשבתי שאיאלץ לעסוק בתכנים שהם מקבלים או שארגיש שבית הספר מחנך אותם לערכים שונים מאלה שאני קיבלתי כשהייתי בגילם.
ילדיי, דור שלישי בתל אביב, לומדים בבית ספר יסודי בעיר, מרחק קילומטר אווירי אחד בלבד מהיסודי שפקדתי אני בשלהי שנות השמונים. המרחק הגאוגרפי קטן, מרחק השנים אף הוא אינו גדול, אבל השוני בתכנים? שמיים וארץ.
דורות של עלים נידפים
לאט-לאט אך ביד מכוונת שינתה את פניה תוכנית הלימודים ביסודי ובתיכון. זה לא קרה ביום אחד; לא הוחלט על רפורמה במערכת החינוך. אבל שנה אחר שנה הופחתו תכנים יהודיים-ציוניים, ובמקומם הוכנסו תכנים פרוגרסיביים גלובליים. אנחנו קרובים היום לנקודת האל-חזור.
ילדיי הולכים מדי בוקר למערכת ששכחה מה היא אמורה ללמד אותם, מערכת שעסוקה כל כך בקבלת השונה ובאימוץ גישות ניו אייג' מכל מיני מדינות בעולם, עד ששכחה שהבסיס לכל הגישות ההומניסטיות הוא הפסוק המפורסם "ואהבת לרעך כמוך". מערכת החינוך על סף אובדן דרך; המרדף אחרי כל מה שחדש בעולם החינוך יוצר כאן דורות של עלים נידפים ברוח ולא של עצים שיודעים להכות שורש.
חלקים ניכרים מהתכנים שהילדים שלנו נחשפים אליהם עומדים בניגוד מוחלט להוראות שנקבעו בחוק. חוק חינוך ממלכתי קובע בפירוש שמטרות החינוך הממלכתי הן גם "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית", וכן "ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל". בפועל התכנים הללו אינם חלק מהותי מתוכנית הלימודים. הילדים שלנו יודעים על מאבקים שאירעו בעולם יותר משהם יודעים על אירועים היסטוריים חשובים בתולדות עמנו. הם יודעים לספר מיהי רוזה פארקס ולא מיהי שרה גיבורת ניל"י, לפחות עד שהם צריכים להיבחן על זה.
הדור שהפך את מדינת היהודים למעצמת היי-טק למד תושב"ע, מאות פרקי תנ"ך ושיעורי אזרחות ברוח מגילת העצמאות, ואילו בני דור ה-Y, ילידי שנת 2000 ואילך, למדו במערכת חינוך שמקדמת ערכים גלובליים: האדרת האחר, שמירה על הסביבה ותכנים פרוגרסיביים הקוראים תיגר במהותם על קיומה של מדינה לעם ישראל.
לימודי יהדות הם חינוך לציונות
הציונות אינה יכולה לעמוד לבדה, בלי חינוך לזהות יהודית; לימודי תורת ישראל הם הבסיס לחינוך ילדינו. משום כך מפתיע שמשרד החינוך דרדר את לימודי התנ"ך ממקצוע מפואר ומעצב זהות לאומית לקורס העשרה, שהכרסום התמידי שהוא סובל ממנו הגיע לשיאו השנה לנוכח רצונה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה) לבטל את בחינת הבגרות בתנ"ך ולהחליפה בעבודה מסכמת.
המגמה דומה בכיתות היסודי בחינוך הממלכתי: התנ"ך כמעט נעלם מהן. בשנת הקורונה ילדים רבים לא למדו תנ"ך כלל, לא בזום ולא בכיתות.
כיום בחלק מהחינוך הממלכתי לא לומדים את התנ"ך עצמו אלא חוברות ייעודיות שבהן ציטוטים נבחרים ואיורים, כאילו מדובר בספר ילדים ולא בספר קדוש לעם ישראל המתעד את עברו ואת מורשתו. כל ניסיון לסטות מהמגמה הזאת מדווח ל'פורום החילוני', וציד מכשפות נפתח ברשתות החברתיות.
המילה 'הדתה' שולטת בשיח, סעיף סל שאפשר להכניס לתוכו כל מה שיש לו ניחוח קל של יהדות. משום כך מנסים 'לשמור' על ילדינו מפני 'השד הנורא' שנקרא תנ"ך. גם טקס קבלת התורה, אירוע חגיגי שבו ילדי כיתה ב' יוצאים לטיול קצר לבית כנסת שכונתי ושם הרב הקהילתי מגיש לכל ילד ספר אישי ומברך אותו, נתפס בעיני מיעוט קיצוני ששולט בשיח כניסיון של בית הספר לשטוף את מוחם של הילדים הקטנים שלנו. לא לחינם היה הטקס הזה האירוע הראשון שבוטל בשנת הקורונה בבתי ספר בלי ניסיון לעורכו בשטח פתוח.
בחסות משרד החינוך
צמצום החשיפה בחינוך הממלכתי לתכנים יהודיים-ציוניים נועד לנתק את הדור הצעיר משורשיו כאן בארץ ומזכותו למדינה. זהו ניסיון לגדל דורות חדשים של אנשי העולם הגדול, גלובליסטים. אלא שבלי להבין מדוע אנחנו חיים כאן, נהיה פסע אחד בלבד ממדינת כל אזרחיה.
ראיה לכך היא מה שקרה ליום ירושלים בחינוך הממלכתי. בעבר זה היה יום חג שבו ילדי בית הספר היו לובשים לבן, ואילו כיום יש שיעור העשרה לכל היותר ואולי קישוט על קיר כזה או אחר במסדרונות בית הספר. היעדר התמיכה בחוגים מסוימים במצעד הדגלים ביום ירושלים האחרון וכמוהו גם היעדר החיבור לבירת העם היהודי ירושלים אינם מקריים.
הדוגמאות רבות ומתרבות, והמגמה ללא ספק מדאיגה מאוד. יש אנשים במערכת החינוך שאומרים שזאת המטרה המוצהרת שלהם, אחרים פשוט זורמים עם טרנדים בחינוך ומלמדים מה שבאופנה. הרצון של הרוב הדומם נעדר מכיתות הלימוד, ילדינו אינם לומדים את התכנים שקבע המחוקק בחוק חינוך ממלכתי או לפחות אינם נחשפים כמו שצריך לתכנים הללו כדי לתחזק כאן דור ציוני וערכי שידע להעביר הלאה את המורשת של העם היהודי. וכל זאת בחסות משרד החינוך.
הורים רבים מרגישים כמוני אך מפחדים לצאת מהצללים, ולכן אני כותבת כאן גם בשמם. בכתיבת שורות אלה אני מקווה להעיר את ההורים להיות מעורבים יותר, לרתום אותם למאבק החשוב ביותר לדעתי היום. לא משנה היכן אתם על הקשת הפוליטית; האחריות לחינוך של הילדים היא שלנו, ההורים, ולא של מערכת החינוך, ועלינו להיות מעורבים ולדרוש את מה שמגיע להם ולנו כחברה.
