הנשיא ג'ו ביידן הגיע לישראל ברביעי האחרון ועזב אותה אתמול. וזאת בפעם הראשונה כנשיא המעצמה הגדולה בעולם. כל ביקור של נשיא אמריקני הוא משמעותי ובעל חשיבות ברמה הבינלאומית והדיפלומטית, אך השאלה היא מה יוצא בסופו של דבר מביקור כזה לאחר כל גינוני הטקסים והתפאורה.
הנשיא ביידן וראש ממשלת ישראל לפיד על "הצהרת ירושלים" חתמו על הסעיפים העיקריים בהצהרה יהיו ההתחייבות של ארה"ב לשמירה על בטחונה של ישראל. בהצהרה נאמר כי "לארה"ב מחויבות בלתי מעורערת לביטחון ישראל, ולשמירה על היתרון האיכותי שלה". הנושא השני הוא קידום תהליכי שלום ונורמליזציה עם מדינות שונות באזור, זאת כהמשך להסכמי אברהם שנחתמו עם מדינות שונות במפרץ.
אין זה סוד כי הנשיא האמריקני מנסה להפעיל לחץ ולקדם את פתרון שתי המדינות. הוא גם רוצה לקדם פתיחת נציגות אמריקנית במזרח ירושלים עבור הפלסטינים כחלק מהרצון להכשיר את הקרקע לקראת חלוקה אפשרית של ירושלים. הבעיה היא שראשי המדינה הנוכחיים 'מיישרים קו' עם הרעיון ולא טורחים להתנגד לו בנחרצות.
כאן המקום להזכיר לכבוד הנשיא, לראש הממשלה לפיד ובעיקר לכל אחד ואחד מאתנו כי לעם היהודי כבר יש 'הצהרת ירושלים' משלו. הצהרת ירושלים שלנו מתחילה לפני למעלה מ 3000 שנה, עם החלטתו של דוד המלך לקבוע את בירת מלכותו בירושלים.
הצהרת ירושלים שלנו כוללת כיסופים של אלפי שנים של יהודים לירושלים ולמקום המקדש המבוטאת בצורה הפשוטה והחזקה כל כך בפסוק: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" השגור על פינו בכל אירוע משמעותי.
הצהרת ירושלים שלנו היא ההכרזה של מוטה גור, רגע לאחר שחרור הר הבית ואיחודה של העיר כי "הר הבית בידינו". הר הבית הזה כולל את ירושלים כולה, ללא חלוקה וללא כל ספק בזכותנו המלאה על כל שטחי העיר.
הצהרות כמו "שתי מדינות" או "מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים" לא מקובלות על העם היהודי, פשוט בגלל שלעם היהודי יש 'הצהרת ירושלים' קדומה.
