הווה ידוע כי נטל ההוכחה רובץ על הטוען טענה, עליו לשכנע הן בצדקת טענתו והן להוכיחה בראיות קבילות ומהימנות בכדי לקיים דיון משפטי ענייני עם הכרעה בסופו. משום מה בצה"ל לא נוקטים על פי גישה זו ונכנסים פעם אחר פעם לטלטלות של חקירות בגין האשמות שווא וכזב של הרשות הפלסטינית וארגוני המחבלים הפועלים בשטחה, הודות למחדליה וחוסר תפקודה ומשילותה.
כך הוא הדבר באירוע מותה של עיתונאית אל- ג'זירה שירין אבו-עקלה לאחרונה. במקום לצאת מידית בהצהרה רשמית כי צה"ל שולל את כל ההאשמות נגדו, החל רצף אמירות מגומגמות ששיחקו לידי מנגנון התעמולה הערבי המשומן שמזין את הנרטיב הפלסטיני השקרי.
תמוה הדבר משום שאמינותם של הערבים אינה דבר מובן מאליו אף לא בקרבם, אך משום מה במדינת ישראל נוטים ליחס להאשמותיהם הזדוניות משקל רב מכפי שהם עצמם מייחסים לדבריהם. כך למעשה מפיצים הערבים עלילות דם כנגד ישראל פעם אחר פעם, כפי שעשו בזמנו בפרשת מותו של הילד העזתי מוחמד א-דורה בשנת 2000 ובפרשת משט הטרור של המאווי מרמרה בשנת 2010, כשישראל במקום להגיד בפשטות- "לא היה ולא נברא" מבלי להוסיף מילה, מסתבכת לה בעוד פרשייה שקרית ואומללה שנצרבת בתודעה נגדה דווקא.
1+שלילת האשמה זדונית בבהירות ובקצרה, באופן שנועד להעביר את נטל ההוכחה לטוען, מוכרת כטקטיקה באולמות בתי משפט. טקטיקה זו צריכה לקנות לה אחיזה במדיניות הישראלית כלפי הערבים- הפלסטינים בפרט, המעלילים שנים על הישראלים, בעוד שאמינותם ותדמיתם כ"חפצי חיים" לא ממש השתפרה לאורך השנים, אלא להיפך – הידרדרה.
אין צורך להיות בהכרח מומחה במחלקה לזיהוי פלילי במשטרה בכדי להבין כי במקרה של שירין אבו עקלה לא ניתן להוכיח כי ישראל היא שירתה את הכדור הקטלני בראשה. הרי שחזור מושלם, כמו במשחק כדורגל או במשחק מלחמה בצבא על מערכות השליטה והבקרה, לא ניתן לעשות בהעדר שיתוף פעולה עם ארגוני המחבלים. גם העדר בקרים וכוונים ניטראליים בזירה, וכמובן העדר מערכות שישדרו ויקליטו את מיקומם של המחבלים בזמן אמת, להבדיל מכוחות צה"ל בדרך כלל, אינו גורם שתורם לבירור האמת לאמיתה.
אפילו הקליע שפגע לכאורה בעיתונאית, אין בו כדי להעיד בהכרח על היורה משום שהמחבלים יורים תחמושת מגוונת וגנובה בקוטר 5.56 מ"מ ממגוון כלי נשק תקניים, בכללם דגמי רובי -M16 צה"ליים גנובים. כמו כן האם נשאלה ונבדקה השאלה באם זהו אכן הקליע המקורי שנורה או שמדובר בפברוק של ראייה?
עוד יש לציין כי העיתונאית שירין אבו עקלה, בעלת האזרחות האמריקנית, נהרגה ב- 11 במאי 2022 בשעת בוקר מוקדמת יחסית עת פעלו כוחות צה"ל בג'נין במסגרת "מבצע שובר גלים". הייתכן שנדמו הכתבים הערבים שעטו שכפ"צים וקסדות ונצמדו לקירות דווקא לחיילים ולא למחבלים. זאת נוכח קרבות הרחוב שהתפתחו ושעת הבוקר בה זוויות השמש עלולות לסנוור וליצור צל, צלליות והצללות מהקירות הסמוכים? עוד יש לקחת בחשבון כי לא מן הנמנע ששירין נפגעה מירי ספוראדי ולא מכוון הנהוג בקרב מחבלים היורים מקרנות רחוב ומגגות שלא בהכרח דרך כוונות.
לאחר האירוע בג'נין סרבו הערבים לשתף פעולה עם גורמי חקירה ישראלים או אמריקנים רשמיים וסירבו למסור את הגופה או הקליע לבדיקה. דבר שלא הפריע לגורמי תקשורת אמריקנים לבצע תחקירים עצמאיים ולהפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל דווקא, כפי שעשו ב-23 במאי ברשת CNN , ב-12 ביוני בעיתון "וושינגטון פוסט" וב-20 ביוני בעיתון "ניו יורק טיימס".
רק ב-26 במאי, 15 יום לאחר מות העיתונאית, יצאו הערבים עם ממצאי החקירה שלהם שהאשימו כמובן את ישראל, מבלי להציג ממצאים, ראיות והוכחות ברורות לטענותיהם.
ב-2 ביולי פורסם כי לאחר לחץ אמריקני כבד, העבירו הפלסטינים את הקליע לידי גורמים אמריקנים לבדיקה בליסטית, שנעשתה בישראל בפיקוחם. יומיים לאחר מכן, ב-4 ביולי, קבעו האמריקנים כי לא ניתן להגיע למסקנות חד-משמעיות בנוגע למקור הקליע שהרג את העיתונאית, משום שהקליע ניזוק קשות עת חדר את הקסדה התקנית שחבשה העיתונאית על ראשה.
1+כצפוי, הדברים הללו לא התקבלו ברוח טובה בקרב הערבים, הידועים בדאגתם הכנה לשמירה וכיבוד חיי אדם, כמו גם לבירור האמת המהווה נר לרגליהם. גם ארגוני זכויות אדם חסודים נזעקו בנדון, כנראה משום שישראל והיהודים מהווים צד בעניין, שהרי מותם של 45 עיתונאים ברחבי העולם בשנת 2021 לא בדיוק הטרידה אף ממשלה, ארגון או כלי תקשורת מכובד. גם בשנה הנוכחית, נמנים כבר 30 עיתונאים הרוגים, מיעוטם הוזכר בכותרות בודדות אך רבים מהם לא הוזכרו כלל, גם אם נהרגו באזורי לחימה מועדים לפורענות כאוקראינה שבכותרות.
סיכום והמלצות
יש להצטער על מותם של אזרחים חפים מפשע הנקלעים בעל כורחם לאזורי קרבות. עם זאת אין להיות צבועים ולהתחסד יתר על המידה כשנוגע הדבר למי שמפלס דרכו במודע ובכוונה תחילה לשדה קרב בעיצומם של חילופי אש ומוצא עצמו נפגע, בין אם משרת הוא ארגון תקשורת אוהד או עוין לכאורה. כל אדם, ללא קשר למוצאו ולמקצועו, הבוחר לשים את נפשו בכפו ולהיכנס במודע לזירת לחימה פעילה – בל יתפלא כשישלם הוא לפתע בראשו, במלוא מובן המילה. במילים פשוטות – "היכן שחוטבים עצים – ניתזים שבבים", מי שאינו מעוניין להיפגע בטעות מאחד מהם- פשוט שלא ימצא בסביבה.
את האחריות למותה של העיתונאית בזירת הקרבות יש להטיל בראש ובראשונה עליה ועל מערכת כלי התקשורת אל ג'זירה ששלחה אותה, או אישרה לה להיכנס לזירה. יודע כל עיתונאי המסקר מלחמות וסכסוכים אלימים שמדובר בסיכון מקצועי מובהק, שהנוטל אותו עושה זאת מבחירה חופשית, ללא כפייה ועל דעתו כי עלול הוא לשלם בחייו.
על מדינת ישראל לגבש מדיניות ברורה לתגובה באירועים בהן נאשמת ישראל בפגיעה בחפים מפשע לכאורה, בכללם בבעלי תפקידים כעיתונאים ושאר "שליחי מצווה" מטעם עמותות וארגוני זכויות אדם.
במקרים בהם ממהרים הערבים לפרסם האשמות חפוזות ונחרצות כנגד צה"ל, האשמות חסרות בסיס עובדתי מוצק שאין להן אישוש והכרה מצד מפקדי הכוחות בשטח, מוטב כי הדבר יענה בתשובה קצרה וברורה על ידי דובר צה"ל וגורמים בממשלה – "לא נכון. נקודה".
אין הדבר מונע כמובן בדיקות רקע שראוי לבצע, אך בקרב על דעת הקהל ובטרם יתקבע הנרטיב יש לדבר בקצרה, בבירור ובנחרצות כדי לשלול כל הישג שייצרב בתודעה. נדרש להעמיד את היריב ברצף מבוכות ולהעצים את הסדקים בטענותיו, כדוגמת כיצד מסבירים הם שאפילו הפתולוג הערבי לא הצליח לקבוע את מקור הקליע?
יש לעבור למצב תודעה של התקפה ולא להתבצר בגמגומי הגנה. לדרוש מהטוען להתמודד עם נטל הראייה וההוכחה ללא דיחוי של דקה אחת נוספת אחרי שהטיח הוא את האשמה. במידה ואכן יתגלה כעבור זמן מה כי אכן נעשה דבר בשגגה – ניתן וראוי לצאת באמירה יזומה וליטול אחריות באופן שלא יפגע באמינותן של רשויות המדינה.
מדינת ישראל צברה מספיק ניסיון בהתמודדות עם טענות שקריות ולא מבוססות של הערבים כנגדה – הגיע הזמן להפיק לקחים ולצאת להתקפה.
