מכירים את הרגע הזה שמגיע אדם לכיוונכם ובידו חבילה ענקית, עטופה סרט ומרשרשת בשמחה. הוא מעניק לכם אותה בחיוך, עיניו נוצצות וממלאות אתכם ציפייה. אתם ניגשים לאט למתנה, פורמים את הסרט במתח, קורעים את העטיפה, פותחים את הקופסא ו…אין דבר מלבד גוש האכזבה המתגבש לכם בגרון.
בלאק פון מעניקה חוויה דומה. השמות על כרזת הסרט אכן מבטיחים מאוד. הסרט מבוסס על ספר מאת בנו של סטיבן קינג, ויוצרו = סקוט דריקסון הוא האדם אשר הביא לנו את דוקטור סטריינג'.
ביושבי לראות את הסרט, ליבי, יחד עם חסידי האימה לצידי, נכנס למגננת מתח, גופי נדרך והצטמרר לקראת הפחד הקרב ובא.
לאחר כתוביות הפתיחה, הסרט אשר התנבא כשם חדש במותחנים הנצחיים התגלה כצל קלוש של "זה", סרט אימה שגרף מיליונים בקופות ויצר טרנד ליצנים מטריד מאוד.
ב"זה" נכנסנו לאווירת שנות ה70, למדנו להזהר מליצן קריפי במיוחד, בלונים אדומים, ולדעת שהולך לקרות משהו רע לילד במעיל הצהוב והמגפיים האדומות שרוכב על אופניים בגשם. אז בבלאק פון קיבלנו בלונים שחורים, קוסם פסיכופת, ואותה סצנה של מעיל צהוב – מגפיים אדומות -אופניים – גשם , רק בילדה. כמובן הכל בעיירה קטנה בשנות ה70.
העלילה חסרת אמינות יותר ממוכרי מזכרות שנשבעים שלא נמצא את המגנטים שהם מוכרים באף מקום אחר. היא מתחילה בילד שנחטף על ידי פסיכופת, אשר לא ברור אפילו לרגע מה מניע אותו למעשים המשונים הללו, וממשיכה לטלפון מצלצל, סיוטים, זוג בלשים חסרי אמביציה, ואב מטורלל. אמת, אפשר להסביר את טבעו של הרוצח בפדופיליה או פשוט טירוף הדעת, אבל אחד הדברים המצמררים ביותר בסרטי אימה הוא העבר האפל של הנבל (במידה והוא אנושי) וכאן אין בכלל.
אחר כך מתחילה בלילת סיפור אשר חלקיו אינם מתמזגים זה עם זה. ילד אשר סובל מבריונות, נחטף על ידי הקוסם הרשע, אך מדבר איתו בנינוחות חמש דקות לאחר שהוא מתעורר הלום מהסם שהוחדר לגופו ומתמודד בצורה מרשימה עם בקבוקי סודה שחגים באוויר. ואם כבר באירועים משונים עסקינן – הנסיונות לעורר בצופים ולו קמצוץ של אימה נתקלו בצחוק הרועם של היושבים באולם, שודאי גרם לשומעים אותו מבחוץ לתהות באיזה סרט קומי מדובר.
ושלא תטעו – מותר ורצוי להכניס קומדיה, אפלה ונוטפת רעל אל סרטי אימה, אך אם תלבישו נמר בחצאית טוטו וגרביים, אל תתפלאו שבני אדם לא נסים מפניו.
עוד דבר שהעגים את צמיחתה הבריאה של העלילה, הוא צמד הבלשים, אשר אינם מצליחים לתפוס חוטף ילדים שפועל לאור יום בעיירה אשר גודלה אינה עולה על זה של מושב סטדנרטי בצפון הארץ והכלי המרכזי בו הם משתמשים הוא סיוטים של ילדה. התמזל מזלם והסיוטים התבררו ככח נבואי שהשתרש באחותו של פיני, אך אם היה מדובר בסתם חלומות שמקורם בתת מודע, שניהם היו מוצאים עצמם מהר ללא תג בדרכם הביתה. לפחות אם היו הם בפיקודי.
ובכל זאת חייבים להיות כנים, כיוון שכסרט הוא היה טוב ואפילו מאוד. החל מכתיבה שנונה, דרך מוזיקה מדויקת שיודעת לשחק בעצבים הממילא רופפים של הצופה, סט תפאורה מדהים שמדגיש את המוטיבים הנכונים ומשחק מרשים מאוד של מרבית הדמויות – ובעיקר של הילדים. יש כמה סצנות מעוררות מחשבה, מדויקות ואפלות לצד סצנות קיטש מתוקות של אהבת נעורים, אחות קטנה אך לוחמנית, חנון שהופך גיבור, אב מכה המבקש בבכי מחילה מילדיו ועוד דברים בסגנון.
בקיצור, בלאק פון בהחלט ניפח לעצמו את השם אך לא בצדק בנוגע לכל הקשור לאימה או מתח. עוד כמה ימים של מחשבה בחדר הכותבים ואולי היה זה אחרת.
נסכם ונאמר – זה לא "זה"
