ראש ממשלת ישראל יאיר לפיד ירד מרכב השרד השחור והתקרב באיטיות לארמון האליזה. בזווית עינו זיהה את חברו הטוב משכבר הימים, נשיא הרפובליקה הצרפתית עמנואל מקרון. השניים התקרבו. חיבוק חם. טפיחות הדדיות על השכם. הם חברים טובים, אין מה לעשות. גם מקבילים בלא מעט תחומים: מנהיגי מפלגות מרכז, מתמודדים עם קשיים קואליציוניים, מדברים בשפה ניו- אייג׳ית שלא תמיד רווייה בתוכן, אם כי שופעת סיסמאות.
לפיד בחר לטוס לביקור הבזק הזה על אף שנכנס לתפקידו כראש הממשלה בשבוע שעבר. זו זכותו. העובדה שהוא גם שר החוץ תורמת. כשיש ערך משמעותי, שתלוי בזמן – קטנוניות תאריכית איננה במקום.
אלא שהערך הזה מעולם לא היה קיים. פגישת המנהיגים נמשכה 45 דקות. מלבד חזרתיות על הנושא האיראני, הלבנוני והפלסטיני – בשורה מדינית לא נרשמה בצילו של ארמון האליזה. וזה בסדר: לא כל ביקור גורר בשורה.
מתי האירוע נהפך לקוריוז? כשנעטפים סביבו סרטים והוא הופך לפסטיבל. כ-20 כתבים, ישראלים וזרים הצטרפו לנסיעה הזו. מחישוב מהיר, ביחס לכל 6 דקות בדרכים הייתה חצי דקת תוכן. וכשהתוכן לא כזה מלהיב, מה האינטרס? בחירות.
