תמיד היה ביביסט, גדעון לוי. גם כשהיה היועץ של שמעון פרס, היה ביביסט. ביביסט מוסת. וברצינות עכשיו: לזכותי אומר שתמיד אמרתי על גדעון לוי שיש לו יותר אומץ ויש בו יותר יושרה מלתשעים וחמישה אחוזים מהקולגות שלו, שבטח מגלגלים עכשיו עיניים ומעקצצים איזה עקצוץ נוטף בוז וציניות מתרשעת. בזה הם מצטיינים – בהתרשעות ציניות ארסיות בטוויטר ובווצאפ. אמרתי את זה על גדעון כשעבדתי ב"הארץ" וגם עכשיו, כשאני לא ממש כוס התה, ואפילו לא הקפה, של אף אחד ב"הארץ".
אני מעדיף גדעון לוי כזה, על עמדותיו המדיניות המאד מאד מאד ברורות, והמאד רחוקות משלי כיום, על פני אלף מתחסדים וצבועים וקרנפים שלא שילמו בחייהם גרם אחד של מחיר על יציאה של סנטימטר מחוץ לשורה; כי, ובכן, יותר נעים ומגונן ונעדר סיכונים בחיק הברנז׳ה מאשר במיקום המדויק והישר שלך, שאינו עסוק בלהיות "נכון" ו"יפה" בעיני מכתירי הנכונים והיפים, שהם, תמיד, אבל תמיד, השתקפויות של עצמם ועצמן בעיני עצמם ועצמן היפה והנכון במראה.
אני יודע שזה נשמע מפותל, אבל זה למעשה די בסיסי. רוב האנושות נוהגת כך: שם העניין הוא – קונפורמיזם פתולוגי. ובברנז׳ה, כמו בכל קבוצת ייחוס, יש נורמה ושפה וקודים ומסגרות ומרכז ושוליים ומבחני קבלה והתקבלות; ובדומה לכל קבוצה אנושית אחרת, גם בברנז׳ה המסה הקריטית של האנשים היא של קונפורמיסטים בני קונפורמיסטים. ככה זה. וזה ככה. וזה מה שזה.
גדעון לוי הוא עיתונאי שאני מעריץ שנים. ולא איבדתי גרם אחד של הערכה לאיש הזה בשנים האחרונות. למעשה – להיפך. הסיבה לכך? גדעון תמיד היה ישר עד העצם ונעדר כל שיקולי אהדת קהל כשכתב. ואלו תכונות מעוררות הערצה. לפחות בספר שלי.
באופן אירוני, המחמאות האלה לגדעון בטח יותר יזיקו לו מאשר יועילו; אבל פאק דיס שיט: איזו תעשייה חולה היא זאת בה מחמאה לאדם בכלל מזיקה לו? לדעתי, התשובה בגוף השאלה.
