נערה הייתי וגם זקנתי, וההתכנסות הראשונה של שדולת הנשים באולם שכור במלון ענבל בירושלים זכורה גם זכורה לי. אף אם דהה זיכרון הפרטים מכל שלל הנאומים, אני זוכרת שורה מדבריה של פרופ' אליס שלוי, מייסדת השדולה, שורה שהלכה עימי כפמיניסטית לאורך השנים.
שלוי הייתה אז אישה אורתודוקסית, מנהלת בית ספר לבנות בירושלים. היא פרסה לפני המתכנסות את הטענה הזאת: "בשונה מן המהפכה הצרפתית, הקומוניזם והלאומנות הנאצית – מהפכות שטבלו בדמם של העמים ששאפו לכאורה לשחרר אך בפועל שעבדו אותם בגלוי או בסמוי – הפמיניזם הינו מהפכה שונה, אנושית ורגישה. זו תנועה שעניינה היה להביא לידי תמורה אישית, סובלנית, רב-גונית המכבדת את השוני בין עמים ובין אמונות". רגישות זו סימלה בעבורה את המאפיין הנשי שיש בכוחו לטעת תקווה בלבבות לשינוי.
במאמר זה אדגים מדוע התוכנית לדרוש מישראל לאמץ את אמנת איסטנבול של מועצת אירופה חושפת למעשה את הפרק הבא של הפמיניזם; פרק שעלול לגמד את הסטליניזם בהרסנותו ובעורמתו העוטפת רשעות ואכזריות בכסות צדקנית. שאלת האלימות נגד נשים אינה אלא מעטה נאה לסדר יום שונה הטמון בבסיס האמנה.
החתמת מדינת ישראל על אמנה זו, על פי תוכניתו של שר המשפטים גדעון סער לצד דחיפתה של יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת עאידה תומא סולימאן, עמדה לאחרונה להתרחש כמחטף.
ארגונים למען המשפחה בישראל זיהו את המחטף מבעוד מועד והצליחו נכון לכתיבת שורות אלו לעכב את החתימה, אך המחטף הבא עלול להיות בדרך. האמנה עדיין יושבת על שולחנם של מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, והם עלולים להיכנע במאבק המסכן את ריבונותה של מדינת ישראל ומשעבד אותה לאיחוד האירופי.
הרעל העתיק
כדי להבין במה מדובר נצטרך לעמוד על כמה נקודות מהאמנה המוצעת לישראל לחתימה. קודם כול יש להתייחס לשאלת קטלוג האוכלוסיות. כלומר, על פי אמנת איסטנבול, מי הם בני האדם המוגדרים "מועדים לפורענות", הנחשבים לכתחילה אלימים? ומי לעומתם הן האוכלוסיות הנתפסות "שלוות ובלתי מסוכנות"?
כמעט מכל שורה באמנה עולה, כפי שכתוב בה שחור על גבי לבן, כי "נשים וילדות חשופות לסיכון גבוה יותר של אלימות מגדרית מאשר גברים" וכי "אלימות במשפחה משפיעה על נשים באופן בלתי-מידתי".
באמנה אומנם משלמים מס שפתיים וכותבים כי גם "גברים עלולים להיות קורבנות של אלימות במשפחה", אולם ברור מרוח הדברים שגברים שחיים עם נשים מהווים סכנה לנשים ולנערות. כותבי האמנה אינם מוצאים סכנה דומה אצל גברים לגברים, נשים לנשים או נשים לגברים. אפילו לא לגברים לילדים ונערים, על אף החשיפה ההולכת וגוברת להיות בנים צעירים ונערים פגיעים ביותר בכל הכרוך בסחר בילדים ובפגיעות מיניות בילדים ברחבי העולם.
רוח אמנת איסטנבול ממשיכה את התודעה השגויה אך עתיקת היומין של אירופה הקדם-נוצרית (עוד מימי אפלטון בדיאלוג 'המשתה'), שלפיה זוגיות, מיניות ומשפחתיות להט"בית הן נטולות אלימות, בטוחות יותר ועל כן מוסריות יותר.
אלא שלהטיה זו אין שחר. נוסף על כך ציור הזוגיות של איש ואישה החיים יחדיו במשפחה כתא חברתי מאיים ורעיל, נפשע באופן פוטנציאלי לכתחילה, יש בו כדי להרתיע את החיים במדינות המחויבות לאמנת איסטנבול מן הרצון לקשור קשר של קיימא בנישואין מסורתיים.
מתקפה על סדרי עולם
עוד נקודה שיש לשים אליה לב היא איך מוגדרת אלימות לפי האמנה. כבר במבוא לאמנה כתוב: "מימוש השוויון בין גברים ונשים […] הוא אבן יסוד למניעת אלימות נגד נשים". נוסף על כך כתוב בו: "אלימות נגד נשים הינה התגלמות של יחסי כוחות בלתי שוויוניים היסטוריים (הדגשה שלי, ע"ר) בין נשים לגברים".
בסעיפים עצמם, שבהם מדובר על ההתחייבויות שמאמצות כל המדינות שחותמות על האמנה, כתוב: "החברות ינקטו צעדי חקיקה […] לביטול חוקים ומנהגים אשר מפלים נגד נשים". כמו כן יש התחייבות חינוכית: "המדינות החברות ינקטו, במקרים ההולמים, את הצעדים הנחוצים לכלילת חומרי לימוד בנושאים כמו שוויון בין נשים לגברים, תפקידי מגדר לא-סטריאוטיפיים […] אלימות מבוססת-מגדר נגד נשים" וכו'.
אלו הסעיפים המרכזיים שניתן בהם מענה על השאלה איך מוגדרת אלימות על פי האמנה. אומנם יש עוד מקומות נקודתיים, כמו הסעיף שעניינו נישואין בכפייה, אבל אלו סעיפים משניים יחסית לסדר היום העיקרי של האמנה, שהוא תפיסת העולם שלפיה ההבחנה ההיסטורית, הסוציולוגית והביולוגית בין המינים היא-היא האלימות.
לא צריך לנחש שתורת ישראל כולה, שמבדילה בין המינים, תיחשב אלימות על פי הגדרות אלו. כך גם תיחשב כל מסורת חברתית שעל פיה נשים מתמסרות לגידול ילדיהן הרכים בשנים. על פי תפיסות עולם פמיניסטיות עדכניות, עצם הלידה וההנקה יכולות להיחשב תפקידי מגדר סטראוטיפיים שיש לעקור מן השורש. קל וחומר התמסרותם של גברים להגנה על ארצם ועל עמם במסגרת הצבא.
עם זאת בהבדלי משמורת על ילדים (סעיף 31) הקפידו מנסחות האמנה שלא להנהיג שוויון החורג מתפקידי מגדר סטראוטיפיים ולא להעניק לגברים משמורת שווה על ילדיהם. בלי להיכנס לדיון הסבוך על חשיבות חזקת הגיל הרך ועל הרשעות שבניצולה לרעה על ידי נשים מסוימות, חשוב לראות שהמאבק למען תפקידי מגדר לא סטראוטיפיים עוצר בפתח ההוגנות הזוגית בין איש לאישה ומתמקד בעיקר בהתקפה על המסורת, על הדת ועל הטבע האנושי עתיק היומין.
יש עוד נושא שמוגדר אלימות על פי האמנה, אף שגם הוא נדחק לסעיף 32, והוא "הטלת מום באיברי מין נשיים". מנסחות אמנת איסטנבול הקפידו מאוד להתנסח בזהירות והתייחסו כבעיה רק לכריתת איברים שנמצאים בחלקו החיצון והתחתון של הגוף הנשי. כך הן השאירו בחוץ פעולות כירורגיות כמו כריתת שדיים והוצאת רחם או כריתת איבר מינו של ילד בניתוחים המקובלים היום לשינוי מין. הוצאת איברים אלו אינה נחשבת עוד אלימות במשפחה אלא מעשה נאור שמשרדי הבריאות בכל העולם מעודדים לעשותם.
הפקחים והעבריינים
אחרי שטעמנו קצת מרוחה של אמנת איסטנבול נשאלת השאלה: מי אמור לאכוף את הסעיפים הכתובים בה? כותבות האמנה רואות בחזונן גדודים של בעלי מקצוע המגויסים כולם לעקירת תפקידי מגדר סטראוטיפיים, במיוחד אם הם היסטוריים, כלומר תפקידים דתיים, לאומיים וביולוגיים.
בארצות שיושמה בהן האמנה, ככל הנראה גם יש בעלי מקצוע כאלה הלכה למעשה. באמנה מפורט מה יהיה תפקידם: איסוף נתונים, מחקר ותיאום בין המפקחים על אכיפת האמנה על האזרחים (סעיף 10). באוכפים יש ארגוני נשים, המגזר הפרטי והתקשורת (סעיף 17).
מעבר לכך המדינות אמורות להכשיר ולמנות גדודי פקחים או פקחיות על כל מוסד ומוסד, כפי שמפורט בסעיף 15: "המדינות החברות יספקו או יחזקו הכשרה הולמת לאנשי מקצוע רלוונטיים אשר מטפלים בקורבנות או בעבריינים של כל צורות האלימות הנכללות".
כיוון שאלימות היא כל התגלמות של יחסים לא שוויוניים בין גברים לנשים המתבטאים בתפקידים מגדריים מסורתיים היסטוריים, הרי שאדם המתפלל בבית כנסת אורתודוקסי יכול להיחשב לעבריין. גם מי שחושב שבסיירות בצה"ל נדרשים לשרת גברים בלבד ייחשב לעבריין על פי אמנת איסטנבול.
מן האמנה עולה שאלפי אנשי מקצוע יידרשו לפקח על כל מוסד, מסגרת, משפחה או קהילה שאינה מתנערת מן התפקידים הסטראוטיפיים. זאת כמובן מלבד אותן קהילות, עמים ואוכלוסיות שיאיימו על הפקחים או הפקחיות. אפשר לשער מי הן האוכלוסיות המאיימות שאנשי האמנה חוששים מהם, ולכן הם מראש לא תחת השגחתם של אנשי המקצוע הרלוונטיים, למרות שהם אמורים לטפל בקורבנות של "כל צורות האלימות" הנזכרות לעיל.
בלי פשרות
אם כן, יוצא שעניינה של אמנת איסטנבול הוא לבנות חברה המגויסת כל כולה להסתה נגד תפיסות עולם הרואות בזוגיות המסורתית של איש ואישה לצורך נישואין, הולדה משותפת וחינוך ילדים ביחד דרך חיים אלימה פוטנציאלית יותר מדרכי חיים משותפות אחרות המחזקת תפיסות מגדריות סטראוטיפיות, שהן שורשי האלימות במהותן. האמנה מתעלמת כמעט לחלוטין מתופעות אלימות באמת במערכות יחסים אחרות ולוקה בעיוורון ערכי ורוחני כלפי הערך שיש לשמירת המסגרות המסורתיות המשפחתיות ההיסטוריות ולחיזוקן.
לא זו אף זו, למעשה האמנה משרטטת מנגנון מנופח של בעלי מקצוע המזכיר את הנהוג במדינות קומוניסטיות לצורך אכיפת האידאולוגיה השלטת על אוכלוסיות שאינן רואות באידאולוגיה של השלטונות אידאולוגיה רצויה.
יתרה מזאת, עם חתימתה על אמנת איסטנבול מדינת ישראל מוותרת על ריבונותה לחוקק חוקים המתאימים לתרבות או לתרבויות הרווחות בה בכל הנוגע ליחסים בין גברים לנשים.
ניתן דוגמה אחת: החוק הנפלא שנחקק לאחרונה בכנסת הדורש מזוג לעבור גישור בטרם יתגרשו יבוטל לפי האמנה אם יש חשש לאלימות. סעיף 48 באמנה גורס: "יש לאסור הליכי חובה חלופיים ליישוב סכסוכים, ובכללם גישור ופישור, ביחס לכל צורות האלימות הקבועות בתחום אמנה זו". המשתמע מכך הוא שאיסור זה יחול גם על מקרי אלימות שהם הנוהג לחיות על פי תפקידי מגדר סטראוטיפיים.
ואבסורד נוסף: מדיניות ההגירה של ישראל תיאלץ להשתנות, שכן על פי האמנה על המדינה להעניק אזרחות ללא כל תנאי למבקשות "בקשת מקלט מבוססת-מגדר". אם כן, על פי סעיפים 60–61 תידרש מדינת ישראל לקלוט נשים הסובלות בארצותיהן מאלימות מגדרית. דרישה זו מבטלת בפועל את חוקי ההגירה של ישראל ואת חוק השבות ואת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית על פי כל הגדרה שהיא.
מה שלא טוב לטורקייה ולפולין
אמנת איסטנבול אושרה בוועדת השרים של מועצת אירופה באפריל 2011 ונפתחה לחתימה חודש לאחר מכן. האמנה נכנסה לתוקף ב-1 באוגוסט 2014. מאז פרשה ממנה טורקייה, משום שלשיטתה האמנה נוגדת את האסלאם. גם פולין פרשה ממנה משום שלשיטתה האמנה נוגדת את הנצרות.
אדם ישר צריך לשאול את עצמו מדוע אפוא דוחפת חברת כנסת המייצגת ציבור ערבי מוסלמי וערבי נוצרי את מדינת ישראל לחתום על אמנה שנוגדת את האסלאם ואת הנצרות. האם האסלאם בישראל או הנצרות בישראל שונות מדתות אלו בטורקייה ובפולין?
התשובה על השאלה הזו פשוטה יותר מהתשובה על השאלה מדוע שר משפטים ציוני, מסורתי וימני אשר במפלגתו חברים יהודים דתיים מוכן לסכן את מדינת ישראל, את שלמותה, את ביטחונה ואת ריבונותה הרוחנית והמשפטית.
