לכל הורמון יש תפקיד שונה. יש כאלו האחראים לתנועות בגוף שלנו בשעת כעס, יש כאלו אשר משנים את הגוף בהתאם כאשר אנחנו מאושרים עד הגג וכאלו שמגנים עלינו כאשר אנו חשים מותקפים. אבל מה בדיוק עושה ההורמון שגורם לנו לגשת לרדיו ולשים את השיר העצוב ביותר שעולה על דעתנו.
ודאי תשימו לב שלכל אחד מאיתנו יש את השיר המועדף עליו בעיתות משבר, כזה שהכלים המרכיבים בו את הלחן כמו הכינור או הנבל גורמים לנו להתרכבל מתחת השמיכה ולדמעות לזלוג בקצב מסחרר מהעיניים שלנו. זו לא נראית ההתנהגות הכי הגיונית, שהרי בסופו של דבר יותר נכון לאדם עצוב להאזין דווקא למוזיקה קצבית ומשמחת נכון?
1+אז אם תשאלו את הפרולקטין, זה ממש לא נכון. ברגע שאנחנו מגיעים למצב של עצב או אבל אמיתי, הגוף מבין שצריך לבצע איזשהוא ריכוך, אדם אינו יכול לסבול עצב ברמה גבוהה מדי. לכן הגוף יפריש מיד את הפרולקטין שתפקידו לנחם את האדם, מעין זריקת עידוד בלתי מורגשת שעוטפת אותנו ומורידה מעט את רמות העצב.
אותה נחמה מדומה היא זו שדווקא תגרום לנו לחפש את 'אוסף השירים העצובים הכי יפים שיש' גם כאשר אנחנו מרגישים בסדר גמור. הפרולקטין הוא הורמון שמאוד נעים לנו לחוש את השפעתו, ועל כל נרצה לחוות אותה גם כשהכל, לכאורה, בסדר. מוזיקה מדכאת תכניס אותנו למצב של עצב מדומה ולאחר מכן הפרולקטין יפעל ויעניק לנו נחמה מדומה.
הדבר דומה לילד אשר יודע כי בעת שיהיה חולה, הוא יקבל פינוקים מהוריו, כמו ממתקים או שוקו חם ולכן הוא ינסה להתחזות ולהעמיד פנים שהוא חש ברע, כך, באופן לא מאוד מפתיע, עובד המוח האנושי שלנו. ברצונו לקבל נחמה, גם אם הוא לא זקוק לה, הוא באופן בלתי מודע יחפש דרכים לעשות זאת.
בטח תרצו לשמוע גם על:
- שונאים להיות במתח? התרכזו: הדרך לגלות את סוף ההצגה
- המחלה ששיתקה את ג'סטין: מה אנחנו יודעים על "ראמזי האנט"?
כמו כן, מומחים שחקרו את הנושא, טוענים שמוזיקה עצובה גורמת לנו לרגשות חזקים יותר, והיא מצליחה לגעת בנו בצורה ישירה, מה שמוזיקה שמחה לא תמיד מצליחה לעשות, ויתר על כן, ויסלחו לנו חובבי המוזיקה העליזה, מוזיקה עצובה נחשבת ליותר אסתטית ברוב המקרים.
אהבתם את המושג? רוצים לשמוע על מושגים נוספים? רשמו לנו בתגובות:
