בתודעה הציבורית הישראלית נצרפו סיפורים רבים ממלחמת ששת הימים – המערכה לשחרור ירושלים, מבצע מוקד של חיל-האוויר ורבים אחרים. אך ישנו סיפור אחד שמוכר רק למעטים – הסיפור של טייסת 147 ("האיל הנוגח"), שלקחה חלק בכלל הזירות במלחמה באופן יוצא דופן, מבלי שהיה לה אפילו מטוס מבצעי אחד.
צעירים לצד ותיקים
טייסת 147 הוקמה לקראת המלחמה והורכבה ממדריכים במילואים בבית-הספר לטיסה שהיו גם טייסים אזרחיים. לצידם, לחמו גם חניכי הקא"ם (קורס אימון מתקדם) שסיימו את קורס-הטיס רק חודשיים קודם לכן, ועצרו את הכשרתם לטובת הלחימה. למעשה, פרט למפקד הטייסת וסגנו אף אחד לא טס באופן מבצעי ופעיל בחיל. "סיימנו קורס-טיס במרץ 1967. בסיומו, הגענו אל טייסת 113 ("הצרעה") שבה עשינו את הקא"ם. זמן קצר לאחר תחילתו התחילה הכוננות לקראת המלחמה, ואנחנו, תשעה טייסי קרב צעירים ללא ניסיון, הועברנו לטייסת 147 לאימונים. המילואימניקים הותיקים לימדו אותנו מניסיונם", נזכר תא"ל (במיל') בני צינקר, שהיה טייס צעיר בטייסת באותם הימים.
אלו היו הימים הראשונים של בסיס חצרים, שנפתח חודשים ספורים לפני כן ובו ישבה הטייסת. "הבסיס היה בוסרי, והיינו הטייסת היחידה בו. ישנו במלון 'נאות מדבר' בבאר שבע, מכיוון שבבסיס עדיין לא היו תשתיות מתאימות. היינו מתאמנים בבסיס ביום וחוזרים למלון בלילה, כי המטוס לא היה כשיר לטיסות לילה", מתאר תא"ל (במיל') צבי קנור, חברו לטייסת של צינקר.
אם אתם שואלים את עצמכם איזה מטוס אינו מסוגל לטוס בלילה, תתפלאו לשמוע שהתשובה היא מטוס ה"פוגה", ששימש באותם הימים כמטוס הדרכה של בית-הספר לטיסה. "באותם ימים, היו לחיל-האוויר רק כ-180 מטוסים. לכן לקחו את מטוס ה'פוגה' מבית-הספר והשתמשו בו בקרבות", מסביר תא"ל (במיל') קנור. "ה'פוגה' היה מטוס איטי שטס נמוך, לא היו לו תיקוני כוונות וכדי לכוון היה צלב על השמשה שהיית צריך לשים על המטרה שלך. למעשה טסנו כל כך נמוך שיכולנו לראות את החיילי האויב בורחים מהטנק לאחר שירינו עליו, פעם אחת אפילו נתקע לי בידון בעץ".
"כשאתה צעיר אין בך פחד"
"המלחמה התחילה ברבע לשמונה בבוקר, כשכל חיל-האוויר עם פצצות מעל מטרה. טסנו שתי רביעיות 'פוגה' להפציץ מכ"מים (מגלה כיוון ומרחק) באל עריש. הכול נעשה בדממת אלחוט, נאמר במפורש שכל מטוס שיש לו בעיה שיצא מהמסלול ולא יפתח את הקשר", מספר תא"ל (במיל') קנור. "בדרך למטרה, עברנו מעל מתחם גדול של כוחות קרקע והמוביל שלי, רס"ן ארנון לבנת ז"ל, נפגע. הייתי כל כך קרוב אליו שראיתי אותו מתרסק על הקרקע".
קרב נוסף שבו השתתפה הטייסת, הוא בתקיפת שיירות טנקים ירדנים שהגיעו ממזרח לירושלים, שעליו, קיבל מפקד הטייסת, רס"ן אריה בן אור ז"ל את עיטור העוז. "ה'פוגה' נשאה רקטות שהיו יעילות נגד הטנקים. טסנו מעליהם וירינו עליהם ללא הפסקה. הטקטיקה שלנו הייתה לירות קודם כל בטנק הראשון והאחרון על מנת שהם לא יוכלו לברוח", ממחיש תא"ל (במיל') צינקר. "לאחר המלחמה, חזרנו אל המקום וראינו שכל הטנקים אכן נפגעו, מה שלא יכולנו לראות מהאוויר כי המטען פגע מבפנים".
היום, 55 שנים לאחר סוף המלחמה, תא"ל (במיל') צינקר ותא"ל (במיל') קנור קנו לעצמם שמות של מפקדים מוערכים בחיל ובעלי שעות טיסה רבות. "העובדה שטייסים הם צעירים לא מעיד על כך שהם לא טובים מספיק. אני חושב שטייסים חדשים יכולים להיות לא פחות טובים מטייסים מיומנים ובוגרים יותר", גורס תא"ל (במיל') צינקר. תא"ל (במיל') קנור מוסיף עליו: "כשאתה צעיר אמנם אין לך ניסיון, אך גם אין בך פחד. היינו חייבים להילחם על המולדת, וכמפקד, הייתי מקבל את אותה ההחלטה".
הכתבה נרשמה על ידי רוני קולמן באתר צה"ל – חיל האוויר.
