בימין חיוכים מפוזרים לכל עבר והרגשה שהנה באה גאולה ועכשיו הכל יתהפך ויסתדר לטובה. מנגד, השמאל באווירת אבל, לאו דווקא על נפילת הממשלה (שאותה ואת העומד בראשה לא אהבו יתר על המידה) אלא בעיקר מהפחד הגדול שהנה, ההוא, חוזר לשלטון.
אלא שהמציאות הפוליטית בשלוש השנים האחרונות מלמדת אותנו דבר פשוט. אין הכרעה בין הגושים. סקרים יוצאים בימים אלו בקול תרועה רמה, מפלגות עולות ויורדות בקצב של רכבת הרים בפארק שעשועים, מפלגות רוקדות טנגו סוער עם אחוז החסימה פעם מעל ופעם מתחת. אבל בשורה התחתונה, שני גושים במדינת ישראל. שני גושים שהיכולת שלהם להרכיב ממשלה יציבה שתוכל לעבוד למען האזרחים כמעט בלתי אפשרית.
2+וכאן עולה השאלה – איך זה קרה? מדוע הימין לא מצליח להגיע ליעד המינימום של ממשלה יציבה – 65 מנדטים? מסתבר שמה שקרה כאן בשנים האחרונות זו עזיבת האידיאולוגיה לטובת האנשים. מדיבורים על שלום, כלכלה, זהות וביטחון הפכנו את השיח לביבי, בנט, טיבי ובן גביר.
אכן, כל פוליטיקאי הוא בעל כישורים ולשרוד את הג'ונגל הפוליטי בישראל זו אכן משימה המצריכה כישורים רבים ובכל זאת, האדם לעולם לא יבוא לפני האידיאולוגיה. הטרלול שעברנו כאן בשנה האחרונה נבע כולו מעיסוק ביחסי אהבה – שנאה לאדם אחד. זה לא נכון, זה פסול וזה חוטא לאידיאולוגיה.
2+נכון, ראינו כאן מערכת שלמה שמגויסת ופועלת להפלתו של נתניהו בכל הכלים שעמדו לרשותה, מהפוליטי ועד המשפטי (ותבוא העת לחקור איך זה קרה במדינה מתוקנת) אבל מרוב עיסוק בפוליטיקה ובמשפט, שכחנו שיש כאן מדינה לנהל, שכחנו שאזרחי ישראל בארץ המובטחת ראויים לכך שכל משאבי המדינה יופנו אליהם, בטח עם המשברים בבריאות ובכלכלה שחווינו ועודנו חווים.
2+לקראת סבב הבחירות החמישי טוב יעשו המפלגות השונות אם יזנחו את הרפש האישי שהן משליכות זו על זו ויתחילו לעסוק בחזון, במטרות ויעדים איך לקדם ולפתח את המדינה האהובה שלנו. בדרך זו, תבוא האידיאולוגיה לידי ביטוי בקלפיות וכך ההכרעה תהיה ברורה יותר ותאפשר למדינה להתקדם.
