קראתי את מאמר התגובה של ד"ר יוסי ביילין לשאלה האם קיים עם פלסטיני? אגב, ביילין מועמד לתפקיד יו"ר רשות הטבע והגנים, חשוב שיכיר תופעה זו. ביום הנכבה האחרון ובעיד אל פיטר, חג סיום הרמדאן, טיילו עשרות אלפי ערבים מהארץ ומשטחי הרשות באתרי מורשת ובגנים לאומיים, לצד ביקור באתרים בהם חיו ערבים עד למלחמת העצמאות.
במקביל מתבצע הליך נחוש מצד הרשות הפלסטינית, שמטרתו סיפוח אתרי מורשת והפיכתם לאתרי מורשת פלסטיניים לאומיים, לצד מחיית שרידי מורשת יהודית באתרים אלו ובאתרים אחרים.
תוצאות מלחמת העצמאות, שקבעו קו גבול שרירותי בליבה של ארץ ישראל המערבית, לא רק שהוציאו מן הקונצנזוס הלאומי את חבלי התנ"ך ביהודה, בנימין, אפרים ומנשה (השומרון). אלא הוציאו גם אתרים כמו מערת המכפלה שבחברון, קבר רחל ליד בית לחם, קבר יוסף בשכם, קבר שמואל וגמלא, מכיוון שאלה היו בשליטת ירדן וסוריה. מנגד, הן העניקו חשיבות לאתרים כמו מצדה, קבר הרשב"י במירון, קבר רבי מאיר בטבריה והר ציון שהיו בשליטת ישראל.
על פי יוסף בן מתתיהו, היסטוריון מלחמת היהודים ברומאים, התאבדו בגמלא כ-5,000 יהודים, ועוד 4,000 נפלו בקרב הרואי מול הרומאים, בזמן שבמצדה עשו זאת כ-960 יהודים בלבד! הסיבה שדווקא המיתוס של "שנית מצדה לא תיפול" ולא גמלא, נחרט בתודעה הישראלית, נובע מעובדה אחת – גמלא פשוט לא הייתה בידינו עד לשנת 1967.
מאז אותה שנה, מתקיים מאבק אלה בין המקדשים את מה שנתקדש עד לשנה זו, לבין אלה המקדשים את כל מה שהושב באותה מלחמה. מימי המופתי חג' אמין אל חוסייני שהבליט את מקומו של הר הבית ושזר אותו בלאומיות הפלסטינית, ועד לימי אבו מאזן, מבקשים הפלסתינים שליטה על אתרי מורשת, ומייחסים אותם לעבר הפלסטיני של הארץ.
שלוחיו של אבו מאזן, משתלטים על אתרי מורשת ברחבי יהודה ושומרון כמו שומרון היא סבסטי, בירת ממלכת ישראל, מתחם מזבח יהושע בהר עיבל, מצודת פרשין ותל ארומה ועוד. הפלסטינים, בישראל ומחוצה לה, מעניקים חשיבות רבה לביקור בשרידי המסגדים החרבים וקברי הקדושים הנטושים שבתוככי ישראל, לצד ביקור ביישובים שהיו ואינם.
לצד הביקור במקאם סידנא עלי – מצביא מוסלמי שנלחם בפולשים הצלבנים ונהרג בקרב עימם, הקבור בהרצליה, יוצאים ביקורים גם למסגד חסן בק ביפו, שנוסד בשנת 1916, במטרה לבלום את התפשטותה של תל אביב הצעירה לכיוון חוף הים.
רק ביום הנכבה האחרון, ב- 15 במאי, תועדו אלפי תיירים ערבים, מישראל ומשטחי הרשות, כשהם מתפללים בהפגנתיות על חוף הים המפריד בין יפו לתל אביב. רבים מהם טיילו בקולניות מתריסה בטיילת תל אביב, מחוף העליה שביפו ועד לחוף גורדון שבצפון הישן של תל אביב.
בכלל, קיימת בקרבם תופעה מפותחת של עלייה לרגל ליישובים שהיו ואינם – "טיולים בעקבות הכפרים האבודים". התנועה האסלאמית, ועד העקורים ואגודות נוספות הכשירו מדריכי טיולים שעיקר התמחותם היא בהיסטוריה הערבית והמוסלמית של הארץ, בדגש על המאה ה-20 ותוצאותיה של הנכבה.
יתר על כן, הם משתמשים לשם כך, גם במדריכי טיולים ערבים-ישראלים שהוכשרו במסגרות ממלכתיות כגון משרד התיירות. משל, תוך שימוש במשאבי המדינה, הם חותרים תחת זהותה ועצם קיומה כמדינה בעלת זהות יהודית. למעשה מדובר בתופעה שאינה מוכרת לרוב הציבור היהודי, שראשיתה בשלהי שנות התשעים של המאה הקודמת, שהתחזקה מאז מהומות אוקטובר 2000, הפרעות שקדמו לפרעות מאי 2021.
לדוגמא: עמותת "התרבות הערבית" מנצרת ערכה מיד לאחר מהומות 2000, ביום הנכבה של מאי 2001, מבצע סיורים הנקרא "מסעות אל השורשים". במשך שלושת ימי המבצע יצאו 26 אוטובוסים שהובילו יותר מ-1,500 תלמידי בתי-ספר בחמישה מסלולים אל ההיסטוריה החרבה שלהם. אחד המסלולים כלל ביקור בשרידי כפרים נטושים בגליל המערבי: כאבול – דאמון – אל-בירווה, המשיך לגליל המזרחי לכפרים הנטושים עינא וכאוכבה וקינח בצפון הגליל, בחורבות הכפר אקרת'. אל מול קברים מטושטשים בכפר החרב דאמון אמר המדריך לתלמידים: "זה לא טיול כיף או יום כיף. היום אנחנו באים כדי לעורר את הרגשות שבתוכנו, רגשות אהבת המולדת והעם".
הוא סיפר על מלחמת העצמאות ועל הרס חורבות הכפר בראשית שנות ה-70' בידי דחפורים ישראלים. בתחנה השנייה, מול המסגד הנטוש בכפר אל-בירווה, בשטחים החקלאיים של המושב אחיהוד, אמר המדריך: "המערכה הבאה שלנו היא לפנות לערכאות כדי לשקם את המסגד של הכפר, שנעשק וחולל". לדידו, להיאחזות הנואשת במה שנותר מאל-בירווה יש צד מעשי – שיבה: 'בוודאי שאנחנו מתכוונים לחזור הנה… יש לי שטרי בעלות על הקרקע".
בשנת 2019, הוביל חבר הכנסת אחמד טיבי, המונים שהשתתפו בעצרת בחורבות היישוב ח'ובייזה שבנחל עירון (ואדי ערה). הם הניפו דגלי פלשתין וקראו להשיב את "העקורים" הערבים לבתיהם. "בהפגנה שלנו במקומות שבהם גרו ערבים שהיו בעלי הקרקע לפני הקמת מדינת ישראל, אנו מדגישים את הזכות שלנו על המולדת", קרא טיבי, "לא הזכות בקרקע, אלא הזכות על הקרקע, על המקום. כי אנו בעלי הקרקע, ולא רק אזרחים אשר להם זכות בקרקע, זו מולדתנו ההיסטורית – אנו בעלי הבית המקוריים".
המאבק הלאומי בין שני העמים הדרים בשטחה של ארץ-ישראל שונה ממאבקים לאומיים אחרים בעולם. שני העמים טוענים שיש להם בעלות היסטורית על הארץ כולה, בעלות הנובעת ממקור דתי-לאומי. כביכול, הסכסוך הוא ביסודו מאבק בין שני לאומים על הקמת מדינה, בפועל, הוא מאבק על בסיס דתי שיסודו בזכות דתית על הקרקע. המאבק על הקרקע הוא מאבק קיומי עבור שתי הקבוצות הלאומיות בארץ ישראל, משום שאחיזה של צד אחד בקרקע מונעת בהכרח את אחיזתו של הצד השני.
במרחב הצפוף של ישראל, פזורים אתרי מורשת משותפים, שמהם נובעת הזכות של כל צד לחיות כאן. לאחד, אלה הכפרים הערביים הנטושים, לאחר, אלו היישובים העבריים שעל חורבותיהם הוקמו יישובי מהגרים ערביים אלו, ושאת שמותיהם הם משמרים. יפא היא יפו, שפאעאמר היא שפרעם, צפוריה היא ציפורי, איקרת' היא יוקרת, נאצרה היא נצרת וג'יש היא גוש חלב.
כאשר בוחנים את פעולותיה של ישראל בתחום השמירה על הקרקע וההגנה על אתרי מורשת, או את תגובותיהם של הפלסטינים באשר הם, ראוי לתת את הדעת למציאות מורכבת זו, וקל וחומר, שלא להתכחש לה.
