"אמי ואני ראינו את אבא מתקרב למסוע, ואז לפתע הופיעו ניצוצות וקיר הזכוכית נשבר בחלקו, הכדורים חדרו דרך הקיר. לקחו לי 2־3 שניות להבין שיורים עליי. מיד העפתי את אמא שלי לרצפה ולא נתתי לה להרים את הראש. היא נפצעה מהזכוכית אבל לא מהכדורים…"
כך סיפר אברהם קציר על רגעי אימה בהם פתחו שלושה מחבלים מ"הצבא האדום היפני" באש תופת על מאות הנוסעים שהמתינו בנמל התעופה לוד, בלילה שבין י"ז לי"ח סיוון תשל"ב הערב לפני 50 שנה (30.5.72). בסביבות השעה 22:30, עמדו שלושת המחבלים והמתינו למזוודותיהם.
כשקיבלו את מזוודותיהם שלפו מתוכן תת מקלעים ורימונים והחלו לירות ולהשליך רימונים לכל עבר וללא הבחנה. כשפסקה האש היו מוטלים על רצפת אולם הנוסעים עשרים וארבעה הרוגים וקרוב לשמונים פצועים. שמונה מן ההרוגים היו ישראלים והאחרים 16 ציילנים מפורטוריקו.
אחד מהתוקפים נהרג על ידי אנשי הביטחון באולם, ואילו השני התאבד באמצעות פיצוץ רימון יד. השלישי, קוזו אוקמוטו, נתפס בידי כוחות הביטחון.
בין ההרוגים הישראלים היה אביו של אברהם, אהרון קציר – מבכירי המדענים בארץ ובעל שם בין לאומי. אהרון נולד בפולין, ולאחר מלחמת העולם הראשונה משפחתו עלתה ארצה והתיישבה בירושלים.
אהרון למד בגמנסיה ברחביה וסיים את לימודיו בהצטיינות. אהרון הלך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים שם הכיר את אשתו רינה והם היו במחזור הראשון שקיבל תואר דוקטור. הוא הצטרף להגנה ובמלחמת העצמאות נמנה על מקימי חיל המדע והיה ממובילי פיתוח התעשיה הצבאית לנשקים ולחומרי נפץ שהיו חסרים מאוד למאמץ המלחמתי.
רבים זוקפים לאהרון ולפיתוח אמצעי הלחימה את המהפך במלחמה. לימים יאמר מנכ"ל רפא"ל כי אהרון וחבריו הניחו את התשתית שעליה נשענת התעשיה הצבאית עד היום. אהרון זכה בפרס ישראל ויזם את הקמת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ואת מכון וייצמן.
הוא אף היה מועמד לפרס נובל על תורמתו לעולם המדע העולמי בכלל אך יד המרצחים קטעה את שירת חייו ואת תרומתו לפיתוח העולם ומדינת ישראל בפרט.
בתי ספר ורחובות רבים ברחבי הארץ נקראים על שמו ונאנס"א קראו לאחד המכתשים שעל הירח על שם אהרון קציר (מצ"ב תמונה). "בין האנשים שהכרתי לא היה איש כמוהו. זה שהרגו אותו זאת אבידה גדולה", אמר בן גוריון.
הכותב הוא מרצה בנושאים היסטוריים. להצטרפות לקבוצת הווטסאפ שלו – לחצו כאן
