כדאי ואולי אפילו צריך להדגיש, כי על אף הפצע הפתוח של טבח אלטלנה הנורא, לא הדרדרנו למלחמת אחים.
האופציה הקטסטרופאלית של מלחמת אחים מרחפת מעל העם היהודי כבר 2000 שנה, ומעל הציונות ומדינת היהודים, עוד לפני שבן גוריון הכריז על הקמתה.
מדובר בנבואת הזעם המושלמת המגובה בזיכרון היסטורי של -"יד איש באחיו" בירושלים ערב חורבן הבית השני. נבואת זעם, שעושה שימוש לא מושכל באבחון של גנים פלגניים המסתתרים בדי.אן.איי היהודי.
ראוי להיגמל מההרגל של קריאת ההיסטוריה היהודית, רק מזווית של סכסוך פנימי ושנאת חינם.
מי שקורא את אגדות החורבן במסכת גיטין, או שומע סימפוזיון תשעה באב גנרי, לא רואה את התמונה הגדולה. ירושלים לא נחרבה בגלל קמצא ובר קמצא או בגלל שוליית הנגר, ירושלים נחרבה בגלל שרומא, אחת המעצמות חזקות בהיסטוריה רצתה להכניע את שאיפות העצמאות של אומה גאה.
צפו במונולוג, מתוך 'הדו"ח של אראל'
שנאת החינם הייתה מרכיב באסונות שהתרגשו אלינו, אבל אסור לשכוח שהאויב החיצוני הוא האויב האמיתי. רומאים, בבלים, מסעות צלב, פוגרומים באוקראינה ובסוף אושוויץ. לא בגלל שנאת חינם רצחו בנו.
יותר מסכנה האמיתית לדרבי צבאי יהודי ברחובות ישראל, התמכרנו להלקאה עצמית. תרבות של אשמה. לוקחים הכל על עצמנו, כאילו ההיסטוריה שלנו היא רצף של הפוגות בין האפיזודות, בהן אנחנו מפרקים אחד לשני את הצורה. אל תטעו, הקריאה "מלחמת אחים לעולם לא" אינה אומרת שנפסיק לעמוד על העקרונות שלנו.
שלא נגיד על הטוב טוב, ועל הרע רע. לא נוותר על חופש הדיבור, חופש המחאה וזכות הצעקה, גם אם יכנו אותנו סיקריקים ושורפי אסמים. העם היהודי המתחדש בארצו הוא איך לומר, משפחה מעט גבולית, לפעמים לא מתפקדת, ולעיתים מלאה מטענים, משקעים ומחלוקות. מאלטלנה, דרך הסכם השילומים, ההתנתקות, אוסלו ורצח רבין, ועוד אירועים שהיו אמורים להוציא ממחבואה את מפלצת מלחמת האחים, צלחנו אירועים שאיימו לקרוע אותנו בצורה שלא תוכל להתאחות.
זה לא קרה, ובינינו גם לא ממש ברור איזה נהג טנק ישראלי, טייס או מ"פ חי"ר ישראלי, יסכים להפציץ מעוזי ימין בפתח תקווה, או לחדור יעד שמאלני מבוצר בכיכר רבין. בוילה של משפחת ישראלי לפעמים מעצבן, הרבה פעמים מרתיח, ויש אינספור סוגיות נוספות להיאבק עליהם, וזה בדיוק מה שכולנו נמשיך לעשות.
אבל לא נשכח לרגע שזו הוילה שלנו, שאלו האחים שלנו, ושהסכנה האמיתית מחכה לנו בג'ונגל שנמצא מעבר לגדר.
