אינני מצליח להעלות בזיכרוני תמונה אחת של אוטובוס ערבי שהוצת ונשרף בידי יהודים, למעט אותה תמונה מפורסמת שצולמה במלחמת ששת הימים, עת פרצו לוחמי הצנחנים בסיוע טנק לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות.
לעומת זאת זכורות לי היטב תמונות האוטובוסים הישראלים השרופים בחניונים, האוטובוסים עם החלונות המנופצים ברחובות הערים המעורבות ובדרכים הראשיות.
בשנים האחרונות, התערערה לה המשילות בכל רחבי ארץ ישראל והלאומנות הערבית הרימה את ראשה, לא רק באיו"ש כי אם גם ביתר חלקי המדינה. הביטחון האישי של היהודים בערים, בכפרים ואפילו בשטחים הפתוחים מתערער ומידרדר באופן דרמטי. מעשי התוקפנות הופכים לקשים יותר הודות לעזות המצח הערבית חסרת הרסן, שמקבלת לצערנו רוח גבית גם מאי אילו חברי כנסת.
בדיווחי התקשורת ובנאומי מנהיגים מנסים לבדל באופן מלאכותי ומאולץ בין מעשי טרור כלפי יהודים הנעשים בשטחי יהודה, שומרון והבקעה, לבין אותם מעשים אלימים אליהם ניתן להוסיף גם מעשי סחיטה באיומים כנגד יהודים בעיקר ביתר שטחי המדינה.
מה ההבדל בין רגימת אוטובוסים בציר 60 או רכבים פרטיים בכביש עוקף חוסאן, לבין רגימת אוטובוסים של אגד העושים את דרכם לכותל המערבי ורכבים העושים דרכם על כבישי נבטים- באר שבע – ערד? מה ההבדל בין הלינצ'ים ביהודים שנכנסים בטעות לערים וכפרים ערביים לבין ניסיונות לינצ' ביהודים ההולכים ברחובות עירם, בין אם זו העיר העתיקה שאוחדה לה יחדיו, עכו, יפו ולוד?
גורמי הביטחון מודעים היטב לעובדה כי כל פעולה המבוצעת בציר הפלילי יכולה לשמש בבוא העת את הציר החבלני בהגיע השעה ובהתקבל ההחלטה על ידי המבצעים.
נתיב בו מבריחים שוהים בלתי חוקיים, אמצעי לחימה לעבריינים או סמים יכול להפוך באחת לנתיב חדירה של מחבלים, הברחת אמצעי חבלה לפעולות טרור ואף לחטיפה, דברים שכבר הוכחו בעבר כברי ביצוע.
לפי אותו הגיון פעולה וצורת חשיבה בה פועל כעת הצבא במטרה למגר את גל הטרור האחרון, באמצעות פשיטות ללב הכפרים והערים הערביות, כך יש לקיים פעילות התקפית עצימה כנגד הכפרים והערים הערביות בלב ליבה של המדינה. כפר כמו טובא זנגריה בגליל או ביר הדאג בנגב בהם על פי ההערכות מצויים אמצעי לחימה שיכולים לחמש לפחות חטיבה, המשליטים סוג של טרור ואימה על תושבי הסביבה היהודים ועל כלל העוברים ושבים- צריך להיות יעד לפשיטה מאסיבית של כוחות הביטחון במודל שלא יבייש כניסת כוחות למשימה בלבנון.
עוד לפי אותו הגיון פעולה לפיו פועל כעת הצבא, שהקים לאחרונה חטיבה משימתית חדשה לטיפול בפרצות שבמרחב התפר המאפשרות חדירת ערבים באופן לא חוקי לשטחי המדינה, נדרש לזרז ולהקים במהירה כוח משמר לאומי משמעותי שיטפל במוקדי חיכוך בתוככי ישראל.
המצב לפיו ערבים מעיזים להתנכל ליהודים בכל שטחי ישראל ללא יוצא מן הכלל חייב להיפסק לאלתר וביד חזקה, באמצעות שילוב זרועות ותיאום בין רשויות החוק, השיפוט והאכיפה הפועלות תחת דירקטיבה ציונית ברורה, לוחמנית ונחושה. העובדה שהערבים לא הבינו בדרכי נועם, במשך שנים רבות, כיצד עליהם לחיות לצד היהודים בארץ ישראל ללא ניצולם, רמיסתם ורציחתם- צריכה להשתנות בכוח. 'כוח' אינה מילה גסה לאחר שנוסו כל האמצעים "הרכים והנעימים" לכאורה. אותם אמצעים שהערבים מנצלים לטובתם נוכח רפיסות ההנהגה היהודית והמשפטיזציה שאינה תואמת את סביבת המחייה המקומית, אך יכולה להשתלב בנקל בסקנדינביה.
בעוד שסביב לאף יישוב ערבי לא הוקמה גדר או הוצבו מערכות התראה, ונוכח העובדה שאין הם מחזיקים כיתות כוננות וכוח שמירה רשמי (כי אסור לערבי לשרת במשטרה על פי ח"כ איימן עודה), יש להניח כי אין הם יראים מפני פשיטות של גנבים, שודדים ורוצחים יהודים שמקורם מחוץ לכפרם, אלא רק מפני החמולות השכנות. זאת כאמור להבדיל מהחשש של ישובים יהודים המקיפים עצמם במכשולים ומרשתים עצמם במצלמות שלא תמיד עוזרות… למעט למוכרי אותן גדרות, שערים וטכנולוגיות.
"אין חדש תחת השמש"
תמונת המצב המצטיירת עתה ברחבי הנגב והגליל דומה להפליא למצב בימי העליות הראשונות. מסתבר שהחכם באדם צדק באומרו ש"אין חדש תחת השמש": הערבים מנצלים, גונבים ושודדים מהיהודים, בעוד שהיהודים מפחדים, מתגוננים ומסתגלים. מרימים הם את ראשם כשכלים כל הקיצים ורק אז מקימים ארגונים כמו "בר גיורא" ו"השומר" להגנה על היישוב גם באמצעים ושיטות התקפיות.
טענה זו מומחשת היטב בתיאוריו של החלוץ, בן העלייה השנייה והשומר המיתולוגי אלכסנדר זייד ז"ל, כפי שמופיעים הם ביומנו האישי: "לפנות בוקר".
דוגמא לטרור חקלאי או להצעה שאי אפשר לסרב לה, לדידם של הערבים, הובהרה ליהודים במקרה הבא, אותו תאר זייד ביומנו: "…הסייחות שילדה משכו עליהן את עינם של חובבי הסוסות שבין ערביי הסביבה, ובמלאות להן מאה ימים הציעו בעדן לקראוזה מאה לירות זהב, אך קראוזה מיאן למכור. הערבים היו אכולי קנאה למראה הסוסה והסייחות האצילות שבידי היהודים, חמדו אותן בלבם והמתינו לשעת כושר. יום אחד מצאנו את שתי הסייחות מורעלות".
דוגמא להטרדת עוברים ושבים, זרים ויהודים כאחד, מתאר זייד במקרה שארע בטיילת ביפו, כאילו דבר לא השתנה במשך למעלה מ-100 שנה: "בימי בטלה היינו מטיילים ארוכות על שפת הים, מיפו צפונה. גם בני הנוער הערבים מיפו, בני האפנדים הטרזנים המתגנדרים, היו מטיילים באותה הסביבה ופעמים היו נופלות מריבות בגלל שחצנותם וגסותם. הם היו סופגים מכות נאמנות מידי ה״מוסקובים״ (רוסים- ט.ב) החזקים. פעם אחת טיילו ברלה שוייגר ויחזקאל חנקין על שפת הים וראו פרש ערבי מציק לבת ישראל. ניגשו אליו ודרשו ממנו להרפות ממנה. הלז, בחור יהיר ושחצן, התחצף ולעג להם. ברלה שוייגר יצא אליו וקרא: ״הריני מזמינך לדו־קרב בו במקום. ולא עוד, אלא שאתה תילחם בי בפגיונך ואני – בידיים ריקות.״ קהל סקרנים שהתאסף למראה המריבה, הלהיב את הפרש ודרש ממנו להיענות לברלה ולהילחם בו. הלה ירד מעל סוסו והתנפל על ברלה בסכינו. בטרם הספיק לפגוע ולוּ רק פגיעה קלה – תפס אותו ברלה, הפילו ארצה והתיישב על גבו".
בדוגמא אחרת המתארת גניבות חקלאיות על ידי ערבים, כותב זייד: "בכ׳ בתמוז הלכנו לכנרת והשתתפנו באזכרה שנערכה לד״ר הרצל. כשחזרנו ליבנאל… ראינו כי חלקה אחת נקצרה באותו ערב על ידי ערבים במגלים, והתבואה נגנבה. ״חרפה היא לנו!״ קרא מאירקה בזעם. ״עלינו לתפוס את הגנבים!״ סיטקוב ואני חיפשנו בואדי פג׳אס (נחל יבנאל- ט.ב), בדקנו את מחבואיו וטחנותיו הישנות והעזובות. אך העלינו חרס. פתאום הופיעה ערביה במדרון הנחל, צעקה משהו בקול רם ונעלמה. טיפסנו ועלינו אל המדרון ובין סלע ענק ושיחים מצאנו אהלים אחדים נטויים ואלומות חיטה נטענות על גמלים. אחד מאתנו מיהר בדהרה לדגניה והשני ליבנאל, לבקש עזרה. כשחזרנו למקום פגשנו את מאירקה וצבי ניסנוב, שיצאו בעקבות הגנבים- הקוצרים. הערבי, גנב ידוע, אמר לנו: ״גיליתם את מחבואנו ומעתה לא נוכל לגנוב עוד״. הם השאירו את האלומות ושילמו את הקנס שהטלנו עליהם והסתלקו בבושת פנים".
בשנת 1910 מתאר זייד אירוע דומה למרגלות התבור: "הפניתי את סוסתי לעבר שדות החיטה. דהרנו שנינו ופרצנו לתוך ים השבלים. הפתענו כנופיה גדולה של גנבים שעמדו וקצרו חיטה. תקפנו אותם מקרוב וציווינו עליהם להיכנע. אחדים ברחו לעבר הר תבור ואחרים התחילו לירות. נסוגונו לרגע קל, ערכנו איגוף קטן ופתחנו ביריות מכוּונוֹת למטה, כדי לפגוע ברגלים. כעבור שעה קלה נסתלקו הגנבים והשאירו בתבואה עביות אחדות. לקחנו אותן והבאנו למושבה. למחרת יצאו האיכרים למקום המעשה ואספו את השבלים ופגיון שנעזב".
בימים בהם החלוצים היהודים נלחמו בכדי לשרוד נוכח תנאי הסביבה, רכשו ביושרה ובמעט כספם ציוד ובעלי חיים למחייתם, המשיכו הערבים לנסות בכל דרך לגנוב מרכושם המועט: "בן־ציון שמח לטיול זה ברכיבה, עלה על הסוס ויצא לדרך. כשחזר לפנות ערב לבית־גן היה עייף מאוד. הוא נכנס לחושה שלו (בית חומר קטן), שכב לנוח, נרדם ושקע בשינה עמוקה. שודדים ערבים נתגנבו לאחת הרפתים, הוציאו פרות ועגלות והובילו אותן לחורן". העיקרון לפיו אין טעם לרכוש אמצעים, להצמיח גידולים, לגדל בעלי חיים או לייצר מוצרים, אם אפשר פשוט לגנוב אותם או לדרוש דמי חסות (פרוטקשן) בעבורם- תקף גם בימינו.
תופעת הגזל הייתה נטועה עמוק בחברה הערבית, גם בקרב מי שנחשבו כידידי היהודים, כפי שמובהר בתיאור הבא: "לילה אחד יצאתי עם מאירקה אל השדות ברכיבה לשמור על הדורה. בשנים ההן היו הערבים, בעיקר הבדווים, פושטים קבוצות- קבוצות בשדות, קוצרים את התבואה ושמים בשקים, מעמיסים את הגזל על גמלים ומובילים לאהליהם. היה ליל ירח. עלינו להרי דלייקה ומשם השקפנו על הסביבה. אחרי חצות ליל פנינו לעבר לוביה והנה הופיע לעינינו פרש אלמוני. הוא חצה בזהירות את ים הדורה הגבוהה. דהרנו לשם ושמענו קולות צעדים. ירינו באוויר ופרצנו לתוך מחנה ערבים, שעסק בקציר הדורה. הערבים תפסו עמדת הגנה וכיונוּ לעומתנו את נשקם. להפתעתנו התקרב הפרש וציווה עליהם להיכנע. זה היה שיך ערביי דליקה, ידידו של צבי ניסנוב, שבא בכבודו ובעצמו לגנוב עם אנשיו את הדורה שזרע בשותפות עם האיכר מבית־גן. מאירקה ירד מעל סוסתו ומסרה לידי, שלף את אקדחו וניגש לכל אחד מן הקוצרים והוציא מידיו את הסכין והמקל. כעשרה שקים ערביים ארוכים היו כבר מלאים וגדושים דורה, מלבד ערימות אחדות שטרם נאספו. השיך היה נבוך: ידידו של ניסנוב, איש חסדם של יהודי יבנאל ובית־גן, בעל בעמיו – בא לגנוב דורה בשדה שותפו".
הגזל, השוד והגניבה היו למעשה שבשגרה אשר גבה מחיר דמים משני הצדדים – הערבים והיהודים. הערבים שספגו לא אחת אבדות ונפגעים ראו בכך עילה לפתיחת מעגל נקמה, למרות ששילמו את מחיר התנהלותם. זאת להבדיל מהיהודים שבצערם היו סופגים לא אחת בשקט את המחיר הגבוה מכל בעבור דבקותם באדמתם.
ברבות השנים הפכו גניבות קטנות לגדולות ומעשי האלימות שנלוו להם דרשו יותר אמצעים וכוחות. זייד מתאר כיצד שדדה כנופיית בדווים חמושים עדר שלם מהמושבה וכותב: "העניין היה רציני. פרשים בדויים רבים נהגו את העדר לעבר ואדי פג׳אס, כשהמאסף יורה בלי הרף לעבר המושבה ואינו מאפשר להתקרב אל העדר או להקיפו. הכאב והחרפה היו גדולים מנשוא. דומה היה כי הנה מצליחים הם להכניס את העדר לוואדי והכל אבוד: מאות גולגלות בקר, חמורים ופרדות, כל רכושה של המושבה! מאירקה התקרב והתחיל להמטיר אש קטלנית על השודדים מרובהו המפורסם. חבריו הקיפו את העדר וקרב עז התלקח בין שני הצדדים. קרב ראשון בין יהודים וערבים בגליל. לעת ערב הונסו השודדים לעבר הירדן, והעדר הוחזר למושבה בתרועות שמחה".
חמשת הכללים של זייד
"אין חדש תחת השמש" כבר אמרנו, אז הבה נחזור לכמה מהתובנות העיקריות של השומרים הראשונים, שתוקפן לא נס עד היום:
הפגנת נוכחות ובטחון הינה כלל ראשון: "ואדי פג׳אס היה מפורסם בגליל כמקום מסוכן. שודדים, גנבים ורוצחים קיננו מאז ומעולם במערותיו וטחנותיו ההרוסות. לא הייתה כמעט אורחת נוסעים אחת, שלא שילמה בעבור המעבר בגמלים ולעתים קרובות גם בקרבנות אדם. כל מי שחצה את הנחל, המחבר את עמק הירדן עם הגליל ומשמש שער לחורן, היה מסכן את נפשו. אך מאירקה ואני היינו משוטטים שם על סוסותינו לילה- לילה, והדי שיריו של מאירקה היו נשמעים בכל הסביבה. עד שהיינו לאדוני הנחל".
יהודים צריכים לחיות את חייהם ולהסתובב בביטחון כאדוני הארץ בכל הארץ. זאת מבלי שהערבים יעזו לפגוע בהם בעת שיטוט בסמטאות העיר העתיקה, בנסיעה בוואדי עארה או בביקור במערת המכפלה.
הפגנת כוח והתאמת הוראות הפתיחה באש למציאות הינן כלל שני בו נוקב זייד: "בחודש הראשון קרה מקרה בשדה עם בדווים שעלו עם גמלים על שטח שזה עתה נטעו בו שתילים. הם היו חמושים והיה בכוונתם לרעות שם בכוח הנשק. יגאל ירה והרג גמל. פעולות חד משמעיות כאלו היו יעילות ביותר בסכסוכים מעין אלה. הבדווי אינו מבין את חשיבותו של המטע". ביומנו כותב זייד גם הגיגים בצורת שירים הממחישים את אופן חשיבתו והתנהלותו:
"רצוננו הטוב הוצא במדבר,
ונשארנו בידיים ריקות,
למען העם כלום או מעט פעלנו,
מתפרצת קללה מלאת זעם
על המקומות בהם דמנו נשפך…
צריכים אנו בעצמנו לבנות לעצמנו
והכל לפעול, לא ברוח אלא בכוח!
אצלי רגשי נקם בלב".
שם המשחק הינו כבוד– ערבים מכבדים את מי שמכבד את עצמו, שבטוח ביכולתו ואינו מתנהג ברפיסות וחדלות נוכח זולתו: "ערבי זה הוא אחד מן החמישה שהתנפלו עלי בלילה כדי לגזול ממני את האצילה ואת סייחתה, אך כיון שהצלחתי להתגבר עליהם ולהרחיקם, אחד נגד חמישה, אני ראוי לכבוד בעיניהם…".
בפרק המתאר את קורותיה של המושבה "תל חי" (היום כבר אין "מושבות" בישראל אלא "התנחלויות" משום מה) כותב זייד את הדברים הנוקבים הבאים: "כבודנו הלאומי דורש להישאר. אם נברח – יֵעזו הערבים להתנפל גם על המושבות שמדרום לתל חי. כהן הצטרף אלינו והודיע, שיישאר בתל חי ולא יעזבנה. לדעתנו הסכימו גם חברינו ביהודה והחליטו לשלוח מיד אנשים לעזרה. ואז עלה ובא יוסף טרומפלדור, שכולנו ראינו בו את האיש המתאים לתפקיד קשה זה".
בסוף פרק המתאר את קורות "תל חי" ונפילתה במחיר דמים קשה, כותב זייד: "מתי כבר נראה את כוחנו לערבים? הלא עכשיו זה מתחיל להיות לחיים ולמוות. תמיד אנו המוכים. מתי נדע כבר להשיב מנה אחת אפּיִם?"
התארגנות ושמירה עברית חמושה, חזקה ונחושה הינה ציווי נוסף וברור לכאורה. כותב זייד: "הערבים הרימו ראש והתנפלו לעתים קרובות על המושבות, כדי לשדוד את הבקר. כאשר הייתה שמירה עברית מאורגנת ידעו הערבים כי יש כוח מלוכד שיעמוד נגדם. ועתה – הכל הפקר. אחרי שהצליחו להחריב את כפר גלעדי, מטולה ותל חי ניסו כנופיות מעבר הירדן להתנפל גם על אילת השחר ועל ישובים אחרים, כדי למחותם מעל מפת הארץ. אנשי הגליל פנו לעזרת הממשלה וביקשו נשק, אך הממשלה חילקה בין כל הישובים כולם כשלושים רובים, בשעה שהיה צורך במאות. לפעמים אני שואל את עצמי: אילוּ חיים הם אלה? מצד אחד, אתה רואה חברים שגרים בנחת במרכז הארץ, ביפו, ומצד שני, חברים המתגוררים בגליל הרחוק בצריפים ומסכנים את חייהם יום- יום ושעה- שעה".
לקחים רבים נוספים ניתן ללמוד ממאורעות אותה תקופה בה חי, פעל וכתב אלכסנדר זייד שנרצח ב-11 ביולי 1938 במהלך המרד הערבי הגדול. הלקח האחרון ללא ספק שניתן ללמוד, אותו לצערנו לא כתב זייד בעצמו, כתוב כך בסוף היומן: "בשנת 1938 השיג כדור מרצחים את השומר אלכסנדר זייד. כעבור חמש שנים, בסתיו 1943, חדרה בשעות הלילה כיתת פלמ”ח למחנה בדווים, ששכן בסביבת אלונים. אנשי הפלמ“ח הוציאו להורג את ראש השבט, קאסם טאוּבּש, לאחר שהתברר כי זהו רוצחו של זייד".
לסיכום– הקדימון למלחמת המשילות כבר כאן מזמן. השלב הבא הינו קבלת ההחלטה לצאת למבצע "מנפץ גלים" בכפרי וערי הערבים בכל רחבי המדינה, ולא רק "שובר גלים" כפי שמתבצע ביהודה ושומרון תחילה.
הכותב הוא אלוף-משנה במיל' וחבר תנועת 'הביטחוניסטים'
