אני צופה בנפתלי בנט, ראש הממשלה, צופה בראש הממשלה לשעבר נתניהו נואם, ומנסה לקרוא את שפת גופו. זרועותיו שלובות על חזהו, כמי שמחזיק את עצמו לא לאבד שליטה על תנועות ידיו. ראשו כמעט מוטל לאחור ובהטייה קלה הצידה ושרירי פניו מבקשים להיוותר קפואים, אבל לא מצליחים לשדר פאסון משוחרר. בוודאי לא נינוחות אמיתית. ניכר עליו שהוא מאומץ, מודע למצלמה, מודע לכך שעיני האנשים בוחנות אותו ואת תגובותיו. הוא מודע גם לעובדה שטקסט כמו זה נכתב עליו ברגעים אלה ממש.
אפשר ואלה הם פני הפוקר שלו, לדעתו. אבל שפתיו החשוקות והטיית ראשו מעידות על זעם אצור ועל תסכול. הוא לא מבלף. הוא לא משקר. אבל הוא אינו בשליטה. הוא מצוי בתווך, בפרוזדור שבין שליטה עצמית לבין אובדנה המוחלט. ידיו חשוקות סביב גופו. לרגע נדמה שהוא מחבק את עצמו. הבדידות מדברת אותו בדממה מעיקה.
מודעתו להיותו ראש הממשלה דומה למודעתו של מי שמתחזה לרופא ומנסה לשדר למטופלים שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר; אבל ככל שהוא משתדל לשדר שליטה, נינוחות ומודעות לעצמו ולכסאו, כך המאמץ בוקע ומתפרץ ממנו ומייצר אפקט הפוך דווקא – אפקט של מי שיודע שהוא אינו במקומו, גם כשהוא יושב במקומו.
אני מזהה שם איזה ניתוק רגשי בין דרגות המודעות – הן לתרמית והן לעובדה שהתרמית הצליחה והוא ישוב בכיסא ראש הממשלה. נדמה שיותר מכל דבר אחר, נפתלי בנט טרם הצליח לשכנע את עצמו הפנימי, במה שעצמו החיצוני מתאמץ מאד לשכנע את העולם – שהוא מצוי במקומו הטבעי. זה שילוב בין הזרה לרגע ולמקום, לבין הימצאות בו; שילוב בין הכרה להכחשה; בין הפנמה לחוסר יכולת להשלימה עד תומה. כמי שמבקש להגיע לקתרזיס, אבל חסימה פנימית מונעת ממנו אותו.
הוא מבקש מאד להרגיש ראש ממשלה, אבל ניכר על גופו, שהוא עצמו מצוי במאבק פנימי עם דמותו שלו. לרגע נדמה שהוא גם מרחף מחוץ לגופו וגם אסיר בתוכו. הקונפליקט הפנימי שבו מהדהד כמו רעם אילם. יותר מכל, הוא נדמה לי אדם ששרוי בסבל גדול.
אני חושב שעמוק בתוך ליבו הוא כבר רוצה להתעורר מתוך החלום שהגשים.
