עידן מור, המוכר בשם הבמה שלו גדי וילצ'רסקי, שיתף את העוקבים בחשבון הפייסבוק שלו בסיפור אישי, שבמרכזו החרדה ממנה הוא סובל כבר תקופה ארוכה. באריכות ובגילוי לב כתב על המאורעות שעברו עליו בשנה החולפת, ומה גרם לו לפתוח את כל הקלפים.
"שנה שלמה שאני סוחב את זה בבטן.
אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל כאחד שהתרגל לחלוק עם ההמונים ולשתף כמעט הכל, לשמור בבטן שנה שלמה מרגיש לי כמו נצח.
זה קרה לי קצת אחרי שאיציק סעידיאן הצית, בנוסף לגופו, גם את מאבקם המחודש של הלומי הקרב, הפוסט-טראומתיים שנפשם נפצעה בשירות הצבאי שלהם, ואז שוב במאבק מול אגף השיקום של משרד הביטחון.
זה המאבק הכי כואב שראיתי בחיים. זה עוול כל כך מקומם שאין לך מה לעשות אלא לתת להם את כולך. הצטרפתי אליהם להפגנות, לחסימות הכבישים, לזעקה מול הכנסת ולמאהל המחאה מול אגף השיקום בפתח תקווה. ישבתי שעות עם הלומי (והלומות) הקרב, עם משפחותיהם ועם חבריהם שמלווים אותם. כל אדם עולם, כל מקרה קשוח ומזעזע, כל אחד שם מסתובב עם משקולת של טון על הראש, ועוד משקולת בתוך הראש, וגם אחת בלב.
המאבק הזה קרע אותי מבפנים; הייתי חוזר הביתה מזועזע, עצוב, שפוך. ואז ממשיך לשוחח איתם בפייסבוק ובוואטסאפ, שומע סיפורים, מנסה לעודד, לתמוך, לפעמים היו כאלה שרק חיפשו מישהו שיכיל אותם. והכלתי. והכלתי. עד שכבר לא יכולתי להכיל יותר.
ערב שבת אחד הגעתי למאהל המחאה ופגשתי שם כמה הלומי קרב ששוחחתי איתם בפייסבוק וקבענו להיפגש שם, להמשיך לדבר. אחד מהם הגיע עם הבן שלו, ילד בן 10 בערך. האבא הציג את עצמו ולחצנו ידיים, ואז הבן שלו הסתכל לי בעיניים והמבט שלו ירה לי חץ לתוך הלב. הסתכלתי לו בעיניים כמה שברירי שנייה וזהו, הנשמה שלי קרסה. אני יודע שהמשפט הזה לא הכי ברור, אבל אלה המילים הכי מדויקות שאני מצליח למצוא כשאני בא לתאר את מה שקרה לי באותו רגע. הרגשתי שהנפש שלי מכריזה על עומס-יתר ומתפרקת לחתיכות, הרגשתי שאני נמחץ לתוך האדמה.
נבהלתי נורא, אבל אני שחקן אז עשיתי את עצמי כאילו הכל בסדר… גם לא ממש הבנתי מה קורה לי, אז פשוט הפעלתי איזה מתג של מצב חירום בתוך המוח והמשכתי לדבר כאילו הכל רגיל. גם היה לי ממש לא נעים, כי הבטחתי לכמה הלומי קרב שאהיה זמין להם שם לשיחה. ואז התחילו אצלי בגוף שינויים קיצוניים של קור וחום; למרות שהיום היה חם וכולם לבשו קצר, רצתי לאוטו והתעטפתי במעיל חורף וכובע גרב… תוך כמה רגעים בערתי מחום והסרתי את הבגדים, ושוב קפוא, ושוב חם… מה… מה קורה…
הבנתי שאני חייב לעוף משם לפני שאני מאבד את דעתי לגמרי, אבל איך אני אנהג ככה? אולי אזמין מונית? לא, אם אסע במונית אני אתחרפן בדרך מזה שהגעתי למצב שאני לא יכול לנהוג… אז נהגתי. נסיעה של 20 דקות לפלורנטין לקחה לי כמעט שעה ובראש שלי זה נמשך יומיים. התרסקתי על הספה של צברי ואמרתי לעצמי שאלך לישון ובטח אקום חדש. קמתי וזה לא הסתדר… נשארתי במצב חרדה קיצוני, מבולבל מאד, לחוץ, מרגיש שאני הולך למות, או יותר גרוע – להיתקע ככה.
2+למזלי זה קרה בדיוק בימים שסיני (הבן שלי) היה אצל שילי (ע"ע הורות משותפת…) והיו לי יומיים נוספים להסתדר. אבל זה עדיין לא הסתדר. אז התקשרתי לשילי וסיפרתי לה, בלי ממש להבין מה אני מספר לה. והיא הבינה. ולא הבינה איך זה קורה רק עכשיו עם כל המשקל שאני מעמיס על עצמי. במשך שבועיים שכבתי במיטה מבוהל, שילי לקחה את סיני לגן ועשתה הכל, ואני במיטה… מה שהכי הפחיד אותי זה מה אני אגיד לאנשים שאני אמור לפגוש, לקהל שאני אמור להופיע לו, מה אני אגיד לסיני אם זה לא יעבור???
ה"מזל" היה שכמה ימים אחרי שהתמוטטתי התחילו פרעות בכל הארץ… באופן אירוני נשמתי לרווחה; כל המדינה נכנסה לחרדה… אז אם כולם עכשיו בחרדה, אז הכל בסדר… לא? וואלה לא. תוך כמה רגעים התחילה חרדה שאולי הפרעות יגיעו אלינו הביתה ואיך אני אגן על סיני? נטרפתי. הלכתי לשני מטפלים שהרימו אותי מהקרשים ונשארתי בטיפול קבוע אצל איזה מאסטר שמטפל בי עד היום. התייצבתי קצת אבל החרדה המשיכה לצוץ מדי פעם, והיו גם כמה התקפי חרדה, חלקם קטנים, חלקם גדולים, ואחד מפואר רגע לפני שעליתי על הבמה במופע הפרידה שלי מהדמות בתחילת אוגוסט. כמעט לא עליתי להופיע וכשקראו לי לבמה פשוט עליתי, הפה שלי הופיע ואני בכלל לא נכחתי… כל כך רציתי להיות במופע הפרידה שלי, איזה זין…
איכשהו המופע הלך מעולה והקהל בכלל לא הרגיש, אבל כשירדתי מהבמה התמוטטתי מהעומס הנפשי שנגרם כתוצאה מההכרח לתת את כולי למרות שהייתי בהתקף חרדה קשה. שוב שבועיים במיטה. מרוסק. ומה יהיה הלאה? מה אני אעשה?
המשכתי ללכת למטפל שלי, יום רדף יום, הפסקתי ללכת להפגנות והשתדלתי להימנע מאירועים חברתיים, משיחות עם אנשים במצוקה שמחפשים הכלה, הייתי חייב שקט.
התחלתי לצרוך שמן cbd שממש עזר לי, הרגיע אותי ותרם לשינה טובה יותר. עד שהתחלתי עם השמן השינה שלי הייתה שברירית מאד, והייתי מתעורר כמה פעמים בלילה ו-וואלה השמן ממש עזר גם בקטע הזה.
2+חשבתי שאני כבר מתייצב, אבל לאחרונה גם זה לא הספיק והתקפי החרדה חזרו בעוצמה כשהתחיל גל הטרור האחרון. פיגוע אחרי פיגוע, אימה רודפת אימה… בתקופות פיגועים קודמות הצלחתי להדחיק ולהמשיך את חיי, אבל הפיגועים השנה פילחו לי את הלב וערערו לי את הקרקע שאני עומד עליה; הפיגוע בדיזנגוף בכלל שלח אותי לסוף שבוע של פאניקה, שבו בקושי ישנתי וגם כשכבר נרדמתי – קמתי כל רבע שעה לבדוק שכל החלונות והדלתות נעולים. ושום דבר לא מצליח להרגיע אותי.
הימים האלה הציפו לי את כל הטראומות שלי, בעיקר את אלה מהילדות. הרגשתי שאני נטרף. ושאני לא יכול להכיל את זה יותר. חש צורך לציין כאן שכבר כמה שנים אני לא מכניס לגוף מיני חומרים ובשמים, אפילו לא thc ואלכוהול (חוץ מאיזה רבע דרינק פעם בכמה חודשים)
אז איך זה שאני משתף את כל זה היום?
בשישי בבוקר עצרתי בתחנת דלק לקנות קפה; כשבאתי לשלם הכנסתי את היד לכיס ויחד עם הכסף הוצאתי בטעות כדור שאני לוקח לאחרונה כדי להפיג חרדות. בכלל לא שמתי לב, פשוט זה שעמד בתור מאחוריי (יותר נכון – לידי) טפח לי על הכתף והעיר לי שנפל לי הכדור על הרצפה. בושה אימתנית הציפה אותי; הסתכלתי על האנשים שעמדו שם וראו את הכדור, הם הסתכלו עליי (סביר שהם רק רצו שאשלם כבר ואתקדם, אבל אצלי בראש הם תפסו אותי במערומיי), ופתאום, ברגע אחד, שנה שלמה של לחץ השתחררה לי בצחוק גדול ומשחרר… דקה ארוכה שאני צוחק בפראות ובעצם מאשר לאנשים שם שאני לא אפוי, אבל לי כבר לא היה אכפת…
נזכרתי שהשיתוף עוזר לבני אדם להתגבר על מועקה ועל בושה, נזכרתי שהרבה יותר קל לספר מאשר להסתיר, נזכרתי שזה בסדר להיות לא בסדר…
אני מדבר על זה היום כי אני כבר לא מתבייש להודות שאני חרד; אני באמת מאמין שרק מדחיקים גמורים יכולים לא להיות חרדים ממה שאנחנו עוברים כאן; אני חש שיש בינינו המון אנשים בחרדה שמתביישים לדבר על זה ואוכלים את עצמם מבפנים. עם גיבור, עורף חזק, ובתכלס מיליוני אנשים שמתפוררים לאט.
2+אני מזמין אתכם לשתף אותי (בתגובות או בפרטי) איך אתם מתמודדים עם חרדות, ומה עוזר לכם להפיג את הסטרס. בואו נדבר על זה, בואו נשתף, אני מאמין שזה הדבר שהכי עוזר לבן אדם בכל התמודדות: לשתף בני אדם אחרים ולשמוע מה הם עוברים. בואו נדבר על זה. שלא ניחנק".
