"מה זה להיות 'אברך' בשבילך?…": כך שאלתי לצורך כתיבת המאמר בפורום נרחב של חרדים. חלק מהם אברכים עד היום, וחלקם יצאו לעבוד לפרנסתם ומשלבים, יותר או פחות, את לימוד התורה בחייהם.
קיבלתי תשובות רבות, כל אחת מנוסחת היטב בצורה מותאמת לחוויה האישית, אך בין כל התשובות המגוונות היתה שזורה תפיסת עולם אחת ברורה ונחרצת, כזו שרואה בלימוד התורה ערך עליון מובהק וחשוב, וגם רואה באברך שזכה לכך את חוד החנית של החברה החרדית.
גם בין אלו שכבר אינם נמצאים בסטטוס פעיל של "תורתו אומנותו" ניכרה התרפקות רבה על "תקופת הזהב" שלהם כאברכים, בעודם מתגעגעים אליה ואף שואפים לחזור אליה בפועל אי פעם, מתוך הבנה- לעיתים רק לאחר זמן שעבר- כי זו היתה תקופה מעצבת-חיים עבורם, הרבה מעבר לשעות הלימוד בכולל עצמו, כזו שהשפיעה להם על החיים עצמם.
כאשר נתקרב מעט וננסה לצייר קווים לדמותו של האברך נוכל לגלות כי חיי אברך אינם מסתכמים בסך שעות הלימוד, אלא מתבטאים לא פחות בהקרבה שהוא ומשפחתו מוכנים לשאת עבור זה. להשקיע, לוותר, להקריב ואפילו להילחם על כך, כאשר הם מאמינים ורואים בכך זכות ומשמעות אמיתית לחייהם הפרטיים ותועלת לחיי הכלל כולו.
הבנה כזו היא הבסיס אולי להתחיל להבין מהו "אברך" ומדוע לסטטוס הזה נודעה חשיבות רבה כל כך בעיניי דמות הבוגר החרדי. משמעות שזר לא יבין אם ינסה לכמת ולמדוד אותה אולי בכמות של דפי גמרא נלמדים, בתוצאות מובחנות וינסה לסדוק את ההילה שלה בכל מה שיראה בעיניו כנסיון זליגה כהכנת כוס קפה שיתפרש על ידו כבטלנות תעשייתית.
מכיוון שבעיניו המשוואה של 'אברך' היא לעומתית לשל 'סטודנט' חרוץ או כ"חברת השווים" המתקיימת בכל צורת חיים אנושית, בעוד שתפיסת העולם החרדית רואה בכך משמעות רחבה הרבה יותר מעבר ללימוד, החשוב כשלעצמו.
ההגדרה כאברך אינה מתאימה רק למספר "עילויים" מצומצם שמקדיש את זמנו ומרצו ללימוד התורה, אלא מלמד בעיקר על מנגנון שבחר לקדש ולשים כמפעל חייו את ערך חיי התורה במובנם הרחב יותר, של חיבור וקשר לבורא עולם, אורח חיים שיש לו השפעה על כל רובד שהוא בחייו.
אחד מהמשיבים היטיב לתאר לי את תחושתו בשיר שעשוי לתת מעט הצצה. להיות אברך זה:
לקום מוקדם, להתפלל \ להתעכב, בילד לטפל \ לרוץ לבית הכנסת, בדרך למלמל \ ללכת בשבת, להיזהר לא לטלטל \ לארוז לחם עם מלפפון \ חותמת אורגינאלית על הטלפון \ ירקות ופירות מחלוקה \ לחייך לשכן העלוקה \ לתרום משהו למישהי שזקוקה \ ולהסתכל על העו"ש בשתיקה \ לא לתת לילדים ללבוש דגמח \ לכולם את אותו הממרח \ לוותר על הירושה לאח \ ולחתן את כולם מגמ"ח \ לרתום את כל המשפחה \ בחופש להסתפק בסככה \ ולהסביר לילד שבכה \ מהי באמת שמחה
בראש הפירמידה
השקפת עולם הישיבות, עליה גדל רוב הציבור החרדי וכפי שהשריש רבן של כל הישיבות רבי חיים מוולאז'ין, היא כי בסולם הערכים של היהדות לימוד התורה הוא ערך עליון, בפער גדול מהשלבים שתחתיו.
השקפת עולם זו קיבלה חיזוק ניכר לאחר חורבן השואה, כאשר היה צורך לבנות את עולם הישיבות מאפר ולאסוף לתוכו את שארית הפלטה כדי להתמודד עם איום ממשי של כליה היסטורית, והמשיכה באותו המנגנון גם לאחר הצמיחה המחודשת כחובה קבועה לכל צעיר חרדי, ומשכך אינה משמשת משמשת כיום רק כבית יוצר לגידול תלמידי חכמים, אלא גם בתפקיד פנים-קהילתי ערכי וחינוכי שמנסה להקנות את הבסיס האיתן וההכרה בחשיבות התורה ולומדיה, וגם לשמר ולתת מענה לצרכים וההתמודדויות המשתנים אצל אלו שלא ישארו כאברכים למשך כל חייהם.
כמובן שלא כל אחד ראוי וזוכה לטווח הרחוק להישאר מחובר ברמה כזו, טרדות מסוג זה ואחר עלולים לשאוב אותנו לחיי המעשה, יש מקום בעולמו של הקב"ה גם ליהודים יראים ושלמים שאינם עוסקים בתורה, שקובעים עיתים לתורה ואין זה עיקר עיסוקם ואינם נחשבים לתלמידי חכמים העוסקים בתורה. אבל תמיד הם ידעו, וכך גם יחנכו את ילדיהם: האברכים, לומדי התורה כל היום, הם הסיירת.
מי שלא יכול להרשות לעצמו להיות אברך, יהיה כמובן שמח בתפקידו. משתדל לשלב וללמוד אף הוא כדי להרגיש ולהזכיר לעצמו את טעמה של גמרא במינון האפשרי לו, ועדיין ימשיך לחלום שילדו כן יצליח להיות אברך.
כך גם אברך שחייו יובילו אותו לצאת לעולם העבודה, בעוד הוא ימשיך לשמור לעצמו התנהגות של אברך, הן בלבושו, הן בהרגליו התרבותיים החדשים, הן במסר שהוא מעביר לילדיו- ימשיך להעריץ את התורה ולומדיה. שוב, הוא לא יכנס לרגשי נחיתות בגלל זה, היות וגם אם הוא כעת עובד בפועל, הרי אין זה מונע מביתו להיות מנוהל כ"בית של תורה".
מבחינה זו נוכל לומר כי התפיסה לחיי אברך היא לא רק כ"סיירת" רוחנית מובחרת, אלא גם כבסיס טירונות ומבוא הכרחי לחיים שכל מי שמבקש חיי תורה ברף הגבוה, מוכרח לעבור אותו.
'מתחתנים עם התורה'
בישיבות מקובל תמיד להכריז בפאתוס כי בחג השבועות "מתחתנים" עם התורה. זוהי אינה 'המצאה' של דור הישיבות, יש לכך בסיס איתן. הגמרא בפסחים דנה כיצד חוגגים יום טוב? האם "כולו להשם" או "כולו לכם", ואולי שילוב של "חצי חצי"?
בעוד ישנה מחלוקת בשאר החגים, לגבי חג השבועות כולם מודים צריך שיהיה שילוב שהמתכון שלו הוא "חציו לשם וחציו לכם". הגמרא מנמקת את ההחלטה בטעם ששבועות "הוא יום שניתנה בו תורה לישראל".
רש"י מרחיב על כך וכותב בפירושו שדווקא ביום כזה ישנה חשיבות "להראות" שישראל שמחים בקבלת התורה והוא "נח ומקובל" להם. לשונו מעוררת עניין. מה הצורך "להראות" ולמי? לרוב אם צריך "להראות" משהו, זה סימן שהוא לא ממש בולט ונראה. ומהו הלשון "נח ומקובל" בהקשר זה?
משמעותו של חג השבועות מסמל כאמור את מעמד כריתת הברית שבין עם ישראל להקב"ה. זה מצב של התחייבות ומיסוד הקשר, כמו ביום נישואין. במצב שכזה לא שייך שיהיה חוסר 'נוחות' לאחד מהצדדים. נדרשת הסכמה הדדית, נוחות ורצון הדדי למצב המשתנה כדי שהנישואין יחלו בכלל.
אלא שבאדם ישנם שני רבדים קיומיים: ישנו רובד עמוק של 'מה אני באמת רוצה' וישנו רובד נוסף חיצוני ומדומה, ששולט בו רוב הזמן ומעסיק אותו בחיי שעה במקום בחיי הרוח. רובד זה מכיל את המרחב של הקלקול והטעויות האפשרויות ולרובד הזה באמת "לא נח". בין שני הרבדים מתקיימת באופן תדיר דיאלקטיקה שמטרתה לייצר משהו חדש. להוביל לבחירה ערכית ולשילובה בחיי המעשה.
הרגע ההיסטורי של שבועות, מעמד כריתת הברית, העיד על החלטה היסטורית שתוקפה 'לכל החיים' ועל גילוי פנימי 'להראות' ולגלות ש"נח ומקובל הוא לישראל".
הגמרא במסכת שבת מספרת על הצדוקי שכינה את רבא "עמא פזיזא" כאשר נטף לו דם מהאצבע, עם שהקדים "נעשה לנשמע" בפזיזותו, אך רבא ענה לו שהסיבה לכך היתה ש"סמכנו עליו" ולא התעניינו יותר במה הוא מציע לנו. יש אמון.
האם אנו נותנים אמון באמת?
יש מי ששאל בהתרסה; אולי הם נתנו פעם אמון כי הם היו 'לפני' קבלת התורה, אבל אנחנו 'אחרי' וכבר מכירים את כל כובד ה'חבילה' ויודעים שהיא קשה ומאתגרת, אז איך אפשר לקבל אותה מחדש?…". אך התשובה היא שאמון כולל את הכל ובכל המצבים. מי שמאמין וסומך באמת בטיב הקשר יודע שהוא חלק מהסיפור.
גם הקשיים הם חלק מהסיפור. עוד פרק בעלילה אולי, אך הסיפור הוא הקשר עצמו. 'נישואין' שאינם מוגדרים ב'חובות' ו'זכויות' אלא בעצם הקשר. גם "לנקות את הבית", "לשטוף כלים" ו"לפרנס" אינם מהווים הגדרות ל'מהם נישואים', זה רק צ'ק ליסט. הגדרת הנישואין היא הברית שבין השניים, ה'קשר'. זה כל הסיפור.
האדם 'נשוי' לאורך כל השנה, אבל בוחר לציין את זה באמצעות 'יום נישואין' שמתרחש פעם בשנה. זהו זמן מיוחד שפנוי ממטלות ומשגרה ונועד לציין ולהדגיש את הקשר, לעבד אותו ולהעצים אותו הלאה.
'חג השבועות' במובן מסוים הוא היום שבו כולנו יכולים להיות "אברכים" ליום אחד, כאלו ששמים את חיי התורה במרכז ונותנים אמון בטיב ומהות הקשר. הוא מהווה את אותו ציון דרך ל'יום נישואין' בקשר הברית שבינינו לבין הקב"ה. זהו הזמן הנכון לעבד את הקשר הזה שבא לידי ביטוי לפני הכל בהסכמה וב'נוחות' פנימית עם טיב הקשר ומהותו ורק לאחר מכן בא לידי ביטוי בשמירה על חוקיות הקשר וכללים שונים אותם קיבלנו על עצמנו כחלק מתפיסת הנישואין הקיימת בינינו.
מצאנו בחז"ל גם לגבי לימוד התורה שבע"פ שמחשיבים את הלימוד כאילו ניתן היום מסיני, גם כאשר האדם לומד בעצמו תורה ביום זה וגם כאשר הוא לומד עם בנו: "אמר ריב"ל כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר חורב".
מצוות החינוך והעברת המהות לדור הבא, לחוליה המקשרת בשרשרת- היא מעמד הר סיני ומיסוד הקשר! לכולנו יש זכות לבחור את הדרך שלנו כיצד להתחבר לתורה ביום זה, ואת החובה לציין את יום הנישואים שלנו עם הקב"ה, את החיבור והקשר אליו ולתורתו. לכל אחד מאיתנו ישנה דרך משלו כדי 'להראות ולגלות' אחת לשנה ש'נח לנו' בקשר ובברית התורה שנכרתה בינינו לבין הקב"ה.
זה יכול להיות באמצעות לימוד לילה שלם, בהקניית סט ערכים שורשי יותר לילדינו, בהוקרה והערכה אמיתית ללומדי התורה הנמצאים בחזית הדגל נגד קולות של הסתה שצפים להם מידי פעם בחלל, או בכל דרך אחרת שתצליח לבטא את גילוי הרצון הפנימי שלנו למיסוד הקשר וברית התורה שמצוינת ביום זה.
"ובאו כולם בברית יחד, נעשה ונשמע אמרו כאחד".
הכותב הוא בוגר ישיבות וכוללים חרדיים, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה.
