בשבוע שעבר נפתעה העיתונאית והסופרת סמדר שיר בתאונה בכביש הערבה, ממנה יצאה בנס עם פגיעות קלות אך עם הרבה חרדה ופחד לעלות שוב להגה. היא שיתפה את תומכיה שדאגו לשלומה בעמוד הפייסבוק שלה: "לא, זאת לא התאונה הקטלנית מכביש הערבה, זאת סתם תאונה קטנה, בשולי העיר. נהג אחד טס באור אדום במאה קמ"ש, אם לא יותר. ופצועה אחת. אני. וזה – לכל מי ששאל לאן נעלמתי. ברוך הגומל. תודה לך, הטוב והמיטיב".
בהמשך שיתפה סמדר: "אתמול, אחרי שבוע במיטה, ואחרי שיותר מדי עוקבים חביבים תהו לאן נעלמתי ולמה אני לא מעלה תוכן חדש, העליתי את תמונת הג'יפ המעוך וגיליתי לכם שהייתי מעורבת בתאונת דרכים קשה. אלפי תגובות, ברכות ואיחולי החלמה. תודה. אבל כיוון שכבישי ישראל הפכו לשדה קרב יש עוד שני דברים חשובים שברצוני להעלות על הדף.
1+"והראשון שבהם הוא ענישה. שלושה אנשים שאינני מכירה טרחו לאתר את מספר הטלפון שלי, צלצלו אלי, הזדהו כעורכי דין שמתמחים בעבירות תנועה ונזיקין, והציעו לי את שירותיהם. שניים נוספים פנו אלי באמצעות ידידים משותפים. אחד מהם אף סימס לי "צליפת שוט זה 50 אלף ש"ח".
"חברים יקרים, אני ממש לא שם. אני לא מחפשת דרך לתרגם את הכאבים לכסף מפני שמול עיניי ניצבת מטרה הרבה יותר חשובה – לשלול את רשיון הנהיגה מגבר שנסע באור אדום במהירות של 100 קמ"ש. לזכותו אציין שהוא לקח אחריות מלאה. מהרגע הראשון הוא צעק "לא ראיתי את הרמזור, לא ראיתי שיש אדום", ואני נוטה להאמין לו ואפילו מרחמת עליו, אבל זה לא סותר את המטרה. מי שלא רואה אור אדום הוא פצצה מתגלגלת ואסור שיחזור לכביש. לעולם. כמו שהשמאי החליט להשבית את הג'יפ שלי (טוטאל לוס) גם הנהג הזה חייב להיות מושבת. וזה עורך הדין שאחפש, כשאתחיל להתאושש. מישהו שיעשה הכל כדי שהאיש הזה לא יחזור לשבת על כיסא הנהג.
"נעבור לג'יפ החמוד – ניסן, קשקאי – שבמשך יותר מעשר שנים היה לי כמו בית שני. מדי שבוע יצאנו ביחד למשימות עיתונאיות, גם למקומות רחוקים, וכמעט מדי יום ביומו, בשלוש אחר הצהריים, יצאתי איתו למשימה הכי חשובה של איסוף נכדים מהגן. אני מודה ומתוודה שלא ממש טיפחתי אותו. הוא היה מאובק, המושבים רוססו בפירורי במבה ומתחת לכל כיסא החבאתי ספר, למקרה של המתנה. כמו בבית. באמת הרגשתי בו בבית, ולא ידעתי שבתוך הדלת יש קורות ברזל שיצילו את חיי בעת פגיעה ישירה.
"אז זה מה שאחפש כשאתחיל להתאושש. רכב עם קורות ברזל. לא נראה לי ששוב אקנה קשקאי מפני שהמציאות מחייבת לתת עדיפות לרכב היברידי/חשמלי, אבל הבטיחות חייבת לעמוד לפני הכל. אשמח להמלצה.
1+"ועוד משהו, אחרון חביב. יותר מדי אנשים אומרים לי "את חייבת לחזור לנהיגה, עכשיו, לפני שהתאונה תתפתח לטראומה" והם צודקים, אבל איך עושים את זה? איך מתעלמים מהרעש שעדיין מהדהד באוזניים? איך מתגברים על החרדה?
"זו לא התאונה הראשונה בחיי. אני שועלת כבישים ותיקה. בגיל 17 הוצאתי רישיון בטסט הראשון ומאז נהגתי ללא הפסקה, בארץ וברחבי העולם. גם התאונות שבהן הייתי מעורבת לא הפכו אותי לחרדתית, אולי מפני שאחרי כל מכה קלה בכנף חזרתי לרכב האהוב והמוכר. עכשיו, כשהרכב האהוב והמוכר הועבר למגרש גרוטאות, וכבר לא יכול להוות עבורי סוג של חממה, הפחד מציף והחרדה משתקת.
סעו לאט. תחשבו על הילדים שלכם ועל הנכדים שלכם ועל כל מי שאולי יצטער לשמוע שאתם כבר לא כאן. עשו טובה, סעו לאט".
