אבא. בחודש אפריל 1977 נכנסת לראשונה לחיי. ולחיי רן. אתה ואמא. הפגישה הראשונה שלנו הייתה בבית היתומים שם רן ואני עשינו שש שנים. אני הייתי בן שש. רן בן שבע. אתה בן 44 ואימא בת 43. ארבעה זרים. שני מבוגרים ושני ילדים. היינו יתומים. ארבעה יתומים היינו כשנפגשנו לראשונה. זרים גמורים. שני כוכבי לכת שנפגשו באמצע השמים, כל כוכב, כל צמד, ומסלולו בחלל ומסלולו בגורל. והנה: פגישה.
וכאשר לקחתם אותנו מהמוסד והכנסתם אותנו לביתכם ולחייכם, לא ידענו. היינו רק ילדים. לא ידענו שכל מה שפיללתם אליו, אימא ואתה, היה לשמוע בקולו של ילד, מפיהם של ילדים, ומתוך התכוונות, ומתוך הרגשה, את המילים ״אימא״ ו״אבא״. רציתם לא רק להיות; רציתם גם להרגיש אימא ואבא.
אתה יודע, בעברית – השפה בה כה התקשית – יש ביטוי: ״משפחה לא בוחרים״. אבל אנחנו בחרנו. ארבעתנו. אתם – להיות ההורים שלנו. ואנחנו – להיות בניכם. זה לא התרחש ברגע הראשון. משפחה היא מעשה אריגה מורכב ומסובך, ורגיש מאד; מעשה אמנות של אהבה. אולי המעשה הנשגב ביותר שאדם מסוגל לו כאן, בעולם הזה. והיית אמן, אבא. שלטת באמנות האהבה, גם כשלא הבנת כמה ועד כמה ואפילו למה מה שעשית היה מעשה בריאה של אהבה. ובזכותך ובזכות אימא למדנו את מעשה האהבה.
5+זו זכות גדולה, אבא, ללמד ילדים שידעו רק צער, ונטישה, וחשדנות, ופגיעה, ועלבון, ובדידות – מהי אהבה. במילים, במעשים, בחיבוקים, בנשיקות, במסירות בלתי נתפשת, בנוכחות תמיד, בקורבנות אדירים שהקרבתם ובמחירים כבירים ששילמתם. לימדתם אותנו, אימא ואתה, מהי אהבה. שווה בנפשך, שני ילדים שהעולם כמעט והשמיד את נפשם; שני ילדים שלא ידעו בכלל מה פשר להיות נאהב ואיך עושים את זה ואיך בכלל אוהבים את זה. את שני הילדים האלה הצלחתם ללמד אהבה. שמע לי, אבא: זה חתיכת דבר גדול מאד מאד שעשיתם אימא ואתה. באמת דבר גדול מאד.
אני חושב, ורני בטח מסכים עמי, שאם היית נשאל אז, ב 1977, מה מבוקשך מהמסע הזה שלקחתם אתה ואימא על עצמכם, היית אומר: ״להיות אבא. להרגיש אבא. להרגיש אבא באמת״. ואני חושב, אבא, שגם אנחנו רצינו להרגיש ילדים של מישהו. של אימא. של אבא. להרגיש ילדים. ילדים באמת. נולדנו להורים, בטח, אבל היינו יתומים. הורינו לא רצו בנו. זה סיפור ארוך ומסובך, אתה יודע. ובכלל: גם אתם הייתם יתומים. גם בכם לא רצה אף ילד. הילד שהבאתם לעולם מת בגיל צעיר.
והנה, במדינה זרה, שאת לשונה ומנהגיה והמוסיקה המיוחדת שלה לא ידעתם לדבר; במדינה הזרה הזאת, מרחק אלפי קילומטרים מבית ילדותכם, מתרבותכם, מסיפורכם, מלשונכם, מאסונותיכם, מהיותכם, נמצאו לכם שני ילדים. ילדים של אישה אחרת ושני גברים אחרים. ילדים זרים. והפכתם אותם לשלכם. בחרתם בנו, אבא. בחרת בי מהרגע הראשון. אני זוכר. הרגשתי. ראיתי זאת בעיני התכלת היפהפיות שלך. כבר במבט הראשון.
5+ולקח לנו זמן לבחור בכם. להאמין. לבטוח. להרגיש. להאמין באפשרות קיומו של אלוהים. להאמין בבני אדם. להאמין במין האנושי עצמו. אתה יודע, נסים מתרחשים לפעמים מהר ולפעמים לאט. לפעמים הם גלויים וברורים, ולפעמים מזדחלים ונמשכים ונסחפים בלאט ובלחישה. הנס שלנו היה איטי. נס של נשימות ארוכות וממושכות. נס שתבע איפוק וסבלנות ואמונה. אבל כל רגע מהחיים האלה לצידכם, חשוב שתדע אבא, היה נס.
האישה ההיא נתנה לנו אולי חיים וגוף, אבל אתם הצלתם את חיינו, בגוף ובשכל וברוח ובאור ובאור הגנוז. הקדשתם את חייכם ואת כל עצמכם לנו ולכל הדברים שהורים צריכים להקדיש לילדים. ״הקדשתם״ היא מילה יפה. מסתתרת בה קדושה. מסתתרת בה עבודת קודש. בלי לדעת, אבא, עבדת את אלוהים. לתפארת, אבא. ממש לתפארת.
אתה יודע, טאטוש, אני אדם מאמין מאד מאד. והסיבה לכך היא אתה ואמא, שתדע. אתה מוכרח להודות שזה מעט אירוני. הכרתי בקיומו של ה׳, כשהכרתי בכך – כבר בילדותי – שלא הייתה זו יד המקרה ששלחה אותכם אלינו; לא הייתה זו יד המקרה שזימנה אותנו אליכם. הייתה זו יד האלוהים.
צחוק הגורל הוא, מן הסתם, שלא האמנת באלוהים. נטשת אותו בשואה בילדותך, אני חושב. ובכל פעם שרן, או אני, דיברנו על אלוהים, לכסנת מבט כועס. ״אתם והאלוהים שלכם״, אמרת. אתם והאלוהים שלכם. אני זוכר שפעם אמרתי לך, ״אתה אולי לא מאמין באלוהים, אבל אלוהים מאמין בך״. ואני מוכרח לומר לך שעבורי אתה ואימא הייתם ההוכחה שמצאתי לכך, כאן על פני הארץ, שיש אלוהים, ושהוא טוב, וחכם, ורגיש, ויודע לטוות את החיים בדרך פלאית ממש.
5+אז עכשיו, כאשר פגשת כבר את אלוהים, אני משוכנע שהוא סולח לך ואוהב אותך ומאמין בך וגאה בך מאד. גאה כמו שאבא גאה בבנו. אני יודע. אני מכיר בכך. הוא סולח ואוהב – כי הוא ברא אותך בצלמו, וגם: כי בדמותך מצאתי גם אותו. הוא התקיים בך, ובאמצעותך גם בי. אז תודה שגילית לי את אלוהים. תודה שגילית לי את האנושיות. תודה שלימדת אותי מהו חסד, מהו טוב, וכיצד האור מתגלה בדרכים ובאנשים ובחיים עצמם, גם כשלפעמים נדמה שהאפלה מושלת בהם.
ואתה היית אור, אבא. האור הגדול בחיי. אתה ואימא. אור גדול בחיי רן. בחיי שי. ובחלוף 45 שנים מהרגע ההוא, אני יכול לומר בביטחון – הבאת גם אור גדול לעולם הזה. עולם שיש בו מאבק מתמיד בין אור לחושך, בין האלוהות לבין הספק. הבאת אליו אור יוצא דופן. אור של אמת. אור שנוסד מן האור. העולם שבו התקיימת היה עולם של אור. גם כשלא הבנת. גם כשהרגשת רק חשיכה מסביבך, תדע שהיית אור. אז תודה לך על האור, אבא. באמת שתודה עליו.
אני חושב שאם חלומך וחלומה של אמא היה להפוך לאמא ואבא באמת, אז הוא התגשם. הפכתם את עצמכם להיות הורינו במהלך של אהבה שאינה יודעת גבול; במהלך של נתינה שאין לה סוף; במהלך של קבלה ואימוץ, לא במובן המשפטי, כי אם בזה הרוחני העמוק. אמצתם אותנו לליבכם, מהרגע הראשון. אמצתם אותנו לכל אחת מנקבוביות העור שלכם. אמצתם אותנו לכל פיאה בריאותיכם. לכל כדורית בדמכם.
ואת כל חיינו, רן ואני חייבים לכם. כל מה שהינני הוא המשך שלך ושל אימא. כל הישגי, מעלותיי, מעשיי, וגם מכשלותיי והפסדיי – בכולם הופעתם, הייתם נוכחים, הייתם ההרכב של הדברים שהופך מעשה למשהו גדול מעצם טיבו; לפעולה ליותר משמעותית, מעצם היותה נפעלת; הייתם המהות. הייתם הערך. הייתם הקדושה. הייתם האלוהות. הייתם נס. הייתם האור. הייתם האור שייסד את ונוסד מן ושאף תמיד אל האור הטהור עצמו.
ועכשיו הנס הסתיים. אבל לא האור. האור שלך ושל אימא מאיר את חיינו, ויאיר תמיד. אבל הגיעה שעתך, אבא שלי. ולמרות כן: אתה כאן ולנצח תיוותר הנס של חיינו. אתה ואימא. ואני חושב – אם יורשה לי – שאנחנו היינו הנס שלכם. זה מעבר למילים, אתה יודע. היה משהו, בבית הזה שלנו, שהתקיים מעבר למילים. משהו שהיה כה ארצי ויומיומי ורווי באתגרי חיים מטלטלים ומערערים ומדהימים ממש, לעתים; אבל היה שם משהו שאין לי מילים באמת להסבירו. אתה המילים שאינני יודע לדבר, אבא. אתה ואמא שלי, האישה הנשגבת הזאת, שאני באמת באמת באמת אהבתי עד לגרעין הנשמה שלי – אתם המילים שאינני מצליח לכתוב.
5+והרגשנו, כילדים וכמבוגרים שנותרו ילדים, נאהבים בחזרה, גם כשלא ידענו להבין זאת, או לומר זאת. אתם התקיימתם בנו מעבר למילים, מעבר למקום, מעבר ליום-יום. אתה יודע מה זה, אבא, לגרום לילדים כמו שהיינו רן ואני להאמין באהבה? אני לא משוכנע שהבנת מה חוללת בחיים האלה. נדמה לי שהיית בעל הנס שלא ידע לעמוד על נסו. אבל היית נס. באמת. נס גדול לרן. ונס גדול לי. ואני חושב שגם נס גדול לעולם הזה.
רן אמר לי שצברת כה הרבה זכויות בעולם הזה, עד שבגלגול הבא, בעולם הבא, מובטח לך בוודאות תיקון לסבל הגדול, לעצב הגדול, לכאב הגדול, שליווה אותך כל חייך. רן, אתה יודע, היה הבן הטוב באמת. אתה, אני ואלוהים יודעים כמה קרובים הייתם מאז לכתה של אמא, ביחס הפוך ממש למרחק שהיה ביניכם בילדות. רן תמיד ברח, אל זהות שחיפש, אל אב ואם שדמיין; אבל כשהוא הבין שאתה האב, אתה הזהות, אתה המקום שהוא מחפש, התמסר לך והתמזג איתך באופן שרק אלוהים ואתה ואני יודעים להסביר לעצמנו את עומקו ויופיו.
הבטתי מהצד בשניכם, בעשור האחרון, ושמחתי כל-כך, על התיקון שהצלחתם לתקן ביחד, זה עם זה; על הסימביוזה העמוקה ביניכם. זר לא יבין זאת. אבל אני הבנתי. ונדמה לי שבשנים האחרונות גם אתה הבנת. וכשהבנת – נסגר המעגל. והיית שלם. היית סוף-סוף אבא שלו. כלומר, תמיד היית אבא שלו, אבל בשנים האחרונות הפכת לאבא היחיד עבורו האפשרי. לאבא שהוא הרבה יותר מאביו מולידו.
אל חשש מפני העתיד, גולדניקו, רן ואני קרובים ומסורים זה לזה יותר מאי פעם. ואני נשבע באלוהים שבליבי שלעולם לא ניפרד. כי אתם הדבק שמחבר בינינו, שתדע. אלה תמיד הייתם אתם – אימא ואתה. לא הגורל. לא הנסיבות. לא הביולוגיה. לא הגנטיקה. אתם, אבא שלי – אתה ואימא – הפכתם אותנו לאחים שאנחנו. אימא ואתה, הפכתם אותנו לאחים; אחים באמת. לא אחים ביולוגיים. אחים שנקשרו בעבותות אהבתכם והורותכם.
5+אז תודה על זה, אבא. תחבק בבקשה את ליניקה היפה והמושלמת והאהובה עד אין קץ למעלה, ומסור לה את געגועיי העמוקים. אני יודע כמה שנים חיכית לשוב ולראותה. והנה, עכשיו, אני יודע, אני פשוט יודע, שהיא המתינה לך במבואה לקראת המפגש עם ה׳. היא הייתה הנשמה הראשונה שהמתינה לך. אני יודע את זה. כי אני מכיר אותה. כי אני מרגיש אותה, גם היום, גם 15 שנים אחרי שהלכה. אז תן לה בבקשה חיבוק גדול ממש ממני.
ותגיד לה שאני ורן פה, שני הילדים שלכם, נפרדים היום מילדותנו באופן סופי ומוחלט, אבל נולדים גם מחדש, כילדים בני 51 ו 52. זו ילדותנו השנייה, אבא. ילדות שמתחילה היכן שהראשונה לבשה פנים כה קשות ומטלטלות, של ילדות שהפכה אותנו למבוגרים כשהיינו רק ילדים. ואנחנו מבוגרים היום, אבא שלי, אבל גם ילדים שנולדו מחדש, לעולם של יתמות; אבל הפעם – יתמות של אהבה. יתמות שיסודותיה הם הנס של בניין החיים שבניתם עבורנו. יש יתמות שכולה אהבה. יש ויש. והיא נס. אני מאמין שאת הנס הזה חוללתם אתם.
היית אדם מיוחד, אבא. כן, כל האבות מיוחדים לכל ילדיהם; אבל אני חושב, אבא, שהיית אבא קצת יותר מיוחד ונדיר מכל האבות האחרים בעולם הזה; אני חושב שהיית אבא שנבחר להיות, כנגד כל הסיכויים, ולמול כל הקשיים המטורפים ממש שחווינו ופגשנו ביחד. ועמדת במשימה בהצטיינות יתירה, אריקה שלי. אבא. תצטרך לסמוך עליי – הסיפור שלך יסופר וידובר ויוזכר כל עוד אני חי; והוא ימשיך לחיות גם בילדיי ובילדיהם. אני מבטיח לך, אבא. אינך חולף מהעולם הזה, אתה פה, אתי, ועם רן, ועם אייל ועם נועה. השבט הקטן שנושא את השם גולדן; השבט הקטן והמלוכד הזה ימשיך וימשיך וימשיך. כי אנחנו משפחת הנצח, בתוך עם הנצח. קטנים, אבל מאד מאד מיוחדים. מאד מאוחדים. גולדנים. לנצח. אני נשבע כאן על זה בפניך.
הנה, אבא, השם של אביך שנרצח בילדותך, לנגד עיניך, ערב השואה, ממשיך להתקיים בנו, והוא ימשיך גם אחרינו. זו צוואתי בעולם הזה לילדיי – להמשיך את שמך ואת שמה של אמא. כי, באמת, ראוי שידובר בכם ויסופר, שנים רבות רבות אחרי לכתי ולכתו של רן.
ראוי שנכדיך וניניך וניני ניניהם יידעו מי היה האיש שצייר ברקיע את שביל הזהב של שם המשפחה הזה. שם אותו אני נושא בגאון ובאהבה ומשוויץ בו ומתפאר בו ומתעקש שכל העולם יכיר ויידע ויאיית נכון. כי שמי הוא שמך. ואתה הוא אני. ואני הם ילדיי. וכולנו גולדן. זה היה חשוב לך, אבא, אז עליי – כמו שאומרים; עליי. השם הזה ישרוד.
5+אז תודה אחרונה, אבא, על הזכות שנתת לי להיות בנך. זיכית אותי במפגש אנושי נשגב ממש שהפך אותי לאדם, לאיש, לאב בעצמי. זיכית אותי באור. זיכית אותי באימא. זיכית אותי ברן. תודה, אבא.
והנה, נסגר המעגל, ארי גולדן, בן סולומון ולאה: אני עומד מעליך ואוהב את כולך, כפי שאף ילד בעולם לא מסוגל לאהוב את אביו יותר ממני ומרן אותך. אותך – אבא. וזה מה שרצית, לא? להרגיש אבא. להיות אבא. אז אבא – אתה אבא. הצלחת. עשית. הגשמת. אתה אבא.
תודה, אבא. נוח על משכבך בשלום. הרווחת את המנוחה הזאת ביושר.
