פתגם בדואי ידוע אומר: גם אם נקם הבדואי את נקמתו אחרי 40 שנה, הוא יאמר: "וואלה, מיהרתי". אנו קרבים בצעדים מהירים אל עבר "פעמיים ארבעים", ונראה כי מרוב רצון לנקמה, אבדתם את דרככם. רבים כבר שכחו מי היה אבא אבן, אבל לא שכחו את אמרתו האלמותית: "הערבים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות". פעמיים לפחות, בוועדת פיל 1937 ובתוכנית החלוקה נוב' 47) הוצע לכם לחלוק עמנו את הארץ וסירבתם בטענה שכולה שלכם. היום, מקץ עשרות שנים אתם רודפים בדיוק אחרי אותה תוצאה רק שהיא זכתה לכינוי שונה – שתי מדינות לשני עמים.
בשנות ה-50 ניסיתם טרור פדאיוני ונכשלתם; מאז שנות הששים והשבעים ולמעשה עד היום, אתם ממשיכים לנסות את דרך הטרור כאמצעי למימוש מטרותיכם ושוב ושוב נכשלים. הרשו לי לגלות לכם סוד – מעולם, אבל מעולם, לא הצליח ארגון טרור לחסל מדינה. בכל פעם שאתם מגבירים את להבת הטרור ופונים שוב אל דרך הכוח, אתם הראשונים שנכווים ממנה. עדיין לא הבנתם? אתם תמיד תמצאו מולכם כוח חזק ונחוש יותר שמנטרל את "גיבוריכם" בזה אחר זה. אז, מה בדיוק אתם רוצים?
ניסיתם באמצעות הסכמי אוסלו (1993-1995) להונות את הציבור בישראל, אבל חיש מהר התגלה סוס "השלום" הטרויאני ששתלתם, כשידו האחת לוחצת ידי ישראלים וידו השנייה חופשית לירות בהם. האימאמים במסגדיכם לא יודעים לבטא מלים שאינן הסתה. בבתי הספר שלכם מלמדים רק מלחמה ובכיכרות עריכם מונצחים רק פושעים וטרוריסטים צמאי דם.
הקימו לכם יותר מ-60 מחנות פליטים ברחבי המזרח התיכון כשעל יושביהם נגזר לחיות בתת תנאים, בעוד אתם לנים במשכנות פאר, נוהגים במרצדסים וילדיכם זוכים להשכלה גבוהה במיטב המוסדות האקדמיים בחו"ל. עד מתי תמשיכו להשלות את הדור הרביעי של יושבי המחנות הללו, במילות הקסם "השיבה קרובה מתמיד" התנגדתם לשיקומם של המסכנים בטענה "הלאומית" שברגע שיחוסלו מחנות הפליטים – תחוסל הבעיה הפלסטינית. נו, אז למה בדיוק אתם מחכים? הרי לרגע הזה כולם מחכים.
בשנת 2000 כשהוצע לכם בקמפ דייויד לחלוק שוב את האדמה הזאת, היוזמה זכתה לתמיכה של כ-70 אחוזים מאזרחי ישראל. כיום, התמיכה מגרדת אולי את 20 האחוזים מלמטה. מדוע? דאגתם שתהיה אינתיפאדת מתאבדים, ועזה מזכירה מאז את קיומה בירי רקטות וזאת למרות ההתנתקות ב- 2005. שתדעו, שהציבור הישראלי כבר איבד גם את מעט האמון שנותר מהשלום. אז לאן בדיוק אתם חותרים?
הקהילה הבינלאומית שסברה ב-48' כי יש להקים את סוכנות אונר"א לשיקום לפליטים הפלסטינים משום שהעוול ליהודים בדמות בית לאומי תוקן ביצירת עוול אחר לפליטים, ממשיכה לתמוך בדשדוש שלכם. האיחוד האירופי מגבה את גרירת הרגליים הזאת כי מצפונו "מעיק" עליו מאז. לשם כך הוא דואג שהרשות הפלסטינית תהפוך לסמל ומופת, לשחיתות, לחוסר שקיפות, לפלטפורמה להתעשרות בכירים. אתם מוכרים בכל העולם כמכורים לתרומות, כמי שבמשך כמעט שלושה עשורים לא הצליחו ליצור יש מאין להוציא תחום אחד – טרור, וכמי שחי ונושם את הסכסוך בעשורים האחרונים אני משוכנע כי המצב הזה נוח לכם. בלשון מכובסת קוראים לזה "ניהול הסכסוך". אתם מנהלים את הסכסוך עם עשרות מיליוני אירו בחשבונכם, עם איכות חיים של רוזנים ודוכסים ועם ציבור שבוחל בכם, אבל כך זה בדיקטטורה, אין לו אופציה נוספת.
כל אימת שישראל מוחמאת על ידי העולם מנהיגיכם טוענים כי "חוזקה וחוסנה של ישראל נבנה על חשבון הפלסטינים". להזכירכם, שאת המדינה הזאת בנינו עוד בתקופת המנדט הבריטי, את השפה העברית החיינו בשנת 1912 בגימנסיה הרצליה, את האוניברסיטה העברית הקמנו ב- 1918 ואת הטכניון ב- 1924, והתעשיות האסטרטגיות הישראליות נוסדו בשנות השלושים והארבעים. הקימונו מדינה מאפר השואה, מתחת ומעל לשערי הברזל הבריטיים, ורַסְבָּן עַנְהוּ (למרות הכל), אנחנו תמיד ידענו לאן אנו צועדים. ואתם, למה בדיוק אתם מחכים?
וכריטואל בימי הנכבה הבאים והולכים, נחזה שוב בעקורים צועדים בכפרים הרוסים עם שקשוק מפתחות, שוב נשמע את ההצהרות הנבובות על זכות השיבה שמעולם לא ניתנה, נצפה במיצגי שווא של ספינות שיבה, שוב נשמע את קריאת האשליות לאומללי המחנות "אל פַרַג' קָריבּ" (השחרור קרוב), ולבסוף נשאל אתכם : לאן בדיוק אתם צועדים?
הכותב הוא מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי ובעבר ראש מנגנון התיאום הביטחוני עם הרש"פ באיו"ש
