הג'ודוקא ירדן ג'רבי מעוררת הערצה רבה בקרב נערים ונערות, שחולמים להיות כמוה יום אחד. אך לתהילה שלה זכתה היה מחיר – דימוי גוף נמוך שליווה אותה לאורך השנים. בפוסט אמיץ היא משתפת בדרך שעברה, בסביבה שהרימה גבה על החלטותיה, ואיך למדה לקבל ולאהוב את עצמה כמו שהיא.
כך כתבה:
"דרישות גופניות מחמירות בספורט או בכל עיסוק אחר עלולות ליצור קשיים, אבל גם הֶחברה מסביבנו לא תמיד עוזרת. מהחבר שמעֶלה תמונות מושלמות מדי באינסטגרם ועד הדודה שמעירה על מכנסיים צמודים – העיסוק במראה החיצוני נמצא בכל מקום, והוא בדרך כלל מלוּוה בנימה ביקורתית. באווירה כזאת לא פלא שנערים ונערות רבים כל כך סובלים מבעיות בדימוי הגוף שלהם. כדי לשמור על דימוי גוף בריא, עלינו להרגיש בנוח עם המראה שלנו, וזה לא תמיד קל. אם צורת הגוף או המשקל שלנו שונים מאלה של רוב האנשים בסביבה שלנו או מהנורמה המקובלת בֶחברה שלנו, אנחנו עלולים להרגיש 'מוזרים' או לחשוב שמשהו בנו לא בסדר. הבעיה רק מחמירה כשצורת הגוף שלנו מושפעת מהעיסוקים החשובים לנו".
"כשהחלטתי להתמקצע בג'ודו, התחלתי להתאמן בחדר כושר. לאט־לאט הגוף שלי התחיל להשתנות ולהתחזק – שרירים הופיעו בידיים, ברגליים, בבטן. מפעם לפעם גם התחילו להעיר לי על השרירים ה'גבריים' שפיתחתי. כשהייתי בת 15 נסעתי לאילת עם כמה חברות טובות, ובערב הראשון התארגנו כולנו ליציאה למסיבה. התחלנו להתלבש ולהתאפר, מתכוננות לבילוי משמח וכיפי. הבטתי מסביבי וראיתי את חברותיי מודדות שמלות ונראות דקות ונשיות, האיפור הולם אותן, העגילים מחמיאים להן, ורק אני נראית שוָנה. כשכולן כבר היו מוכנות, אני עוד התלבטתי מה ללבוש. מדדתי המון בגדים, אבל שום דבר לא מצא חן בעיניי. לא התאמתי למראה הכללי. הרגשתי בולטת, חריגה. פתאום כבר לא התחשק לי לצאת לשום מקום. אמרתי לחברות שלי שאני עייפה מדי ומעדיפה להישאר בחדר. הן כעסו, אבל בסופו של ויכוח קצר יצאו למסיבה".
"אני זוכרת שנשארתי בחדר ובכיתי. כאב לי, ובאותו הרגע ההנאה שהפקתי מההישגים שלי בג'ודו לא עזרה כלל. מאוחר יותר בטיול סיפרתי לחברות שכשאני חלק מקבוצה של בנות, אני מרגישה שהגוף שלי מושך תשומת לב והשוני שלי בולט. הן חיבקו אותי ואמרו לי שזה לא נכון, שאני מגזימה ומכניסה לעצמי מחשבות לראש. היה נעים לשמוע את זה, ובכל זאת, הבנתי שיש תהליך שאני צריכה לעשות עם עצמי. החלטתי לכתוב לעצמי מכתב, ובו פרקתי את מחשבותיי על הדף. זה עזר. הבנתי שגם אם אני לא נראית כמו הבנות האחרות, אני לא עומדת לוותר על הדרך שלי. בחרתי להמשיך בכל הכוח ולא להביט לאחור, לא להצטער או להתחרט, לא לקחת ללב שום דבר שאומרים עליי או על המראה שלי. הערות גנאי תמיד יהיו, אז מה?".
"הפנמתי שאני צריכה להתרגל לגוף שלי, שנמצא בתקופה של גדילה, ושאני מוכרחה להתעלם מכל היתר ולהביט רק קדימה לעבר המטרות שלי. רציתי להתחזק, נפשית וגופנית, כדי להיות טובה יותר בג'ודו – ואולי הטובה ביותר – והחלטתי לא להקשיב עוד לרעשי רקע. הקושי המרכזי שלי נפתר כשהבנתי שהאמירות שנזרקו לעברי הן שמפריעות לי, ולא איך שאני נראית. אמרתי לעצמי שההערות המעצבנות הן כנראה חלק מהמסלול שעליי לעבור בדרך למטרה שלי, ושאין לי מה לעשות מלבד להתעלם. ידעתי שבעתיד הקרוב אראה קצת שונה בנוף, אחרת מבנות גילי, אבל היה לי ברור שאם אני רוצה להיות הכי טובה בג'ודו, אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי, עם השרירים שלי, ולקבל את מי שאני. כך הבחירה בג'ודו לא תהיה בחירה לוותר על הנשיות שלי. להפך – היא תהיה הבחירה לשלב בין כל הדברים שהם אני".
