לפני שנה עבר בית התפוצות, מוזיאון העם היהודי בתל אביב, מיתוג מחדש, ושינה את שמו ל"אנו" – שם קצר, בעל ניחוח אוניברסלי, שלא מדיף ולו משב קל של יהדות, או עם-ישראליות. גם לא תפוצה, אבל ניחא. מיתוג זה מיתוג. קיומו של המוסד מעוגן בחקיקה, ותפקידו להנציח את הקהילות היהודיות ברחבי העולם ולתת ביטוי לקשר בין ישראל ליהודי העולם.
האוליגרך לאוניד נבזלין תרם סכום נאה כשהמוסד נקלע לקשיים, ולמרות שהוא מנוהל על ידי ממשלת ישראל, אוניברסיטת תל אביב, הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי, בראש הדירקטוריון עומדת בתו של נבזלין, אירנה.
1+היום נערך בבית התפוצות, סליחה – אנו – " כנס השל לעַמִּיּוּת יהודית". כבר מהמילה עַמִּיּוּת אפשר היה לשער ששום דבר טוב לא ייצא מזה, וחיזוק נוסף תרמה הכתובת הרב מגדרית "ברוכימות הבאיםות" או מה שזה לא יהיה על השלט בכניסה.
ראשית, נפתח ב"עמיות יהודית", כיוון שמן הסתם לא רבים מחוץ לאקדמיה יכולים להתחיל לשער אפילו באיזו מחלקה סגורה של אינטלקטואלים הוא נולד, ולכן נשלחו אחשדרפנים אל ויקיפדיה וזו קבעה לאמור: "עמיות יהודית (באנגלית: Jewish Peoplehood) היא מונח להגדרה עצמית ולתפישה של הקיום הקיבוצי היהודי, הגורסת שיהודי העולם כולם מאוחדים בקשר של סולידריות ומורשת משותפת, שאיננו נובע ממקור דתי דווקא ואיננו תלוי בהשקפתם הדתית או הפוליטית האישית. התחדיש "עמיות" והפילוסופיה שמאחוריו נטבעו על ידי הרב מרדכי קפלן בשנות ה-30 של המאה ה-20, כדי לאפשר ליהדות ארצות הברית מינוח שיאפשר לה להזדהות עם יהודי העולם, ומאוחר יותר עם מדינת ישראל, מבלי להידרש למושגים של לאומיות יהודית; מסוף המאה ה-20, הרעיון של "עמיות יהודית" נעשה פופולרי ואומץ על ידי מוסדות יהודיים בינלאומיים וישראליים".
למרות החידושים הרבים בהגדרה, היא לא מפתיעה כלל. לא תופתעו לדעת שאותו רב קפלן, שניסה לייצר שייכות יהודית שאינה מתבססת על דת, וגם לא על לאום, וגם לא על מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, השתייך לזרם הרקונסטקונציוניסטי ביהדות – אל תטרחו לבדוק לי שגיאות הקלדה, חבל על הזמן. הזרם לא תפס בשום מקום, אפילו לא בארה"ב – שם היהודים העדיפו להתבולל עם תחנת מעבר בתנועה הרפורמית.
1+ולא מפתיע שההמצאה של קפלן התחבבה על מוסדות של אינטלקטואלים מהסוג שלא משתגע על יהדות במובנה ההלכתי, ואפילו לא המסורתי, וגם הלאומיות לא כבשה את ליבם – כלומר הלאומיות היהודית. זוהי יהדות מבוססת תרבות כללית כזאת, בניחוח בייגל לקס ושלוש מילים ביידיש.
כל החבר'ה שהכרנו כאשר ניסו – ועדיין מנסים – להלביש על ראשנו בכפייה את התנועה הרפורמית ועל הדרך לבעוט קצת בציונות הגיעו לכנס העמיות. שתי רבות רפורמיות היו בין המתדיינים במושב "תורה מציון או בבל וירושלים? על שיח העמיות היהודית כציונות שלב ג'". לא הוזמנתי, אבל רוצה לענות: תורה יוצאת מציון, שהיא ירושלים. שיח העמיות היהודית הוא סוג של קיקיון לדעתי, אבל יש מצב שמדובר באטד.
"ציונות וזכויות אדם – המבט היהודי, על דילמות של ריבונות יהודית דמוקרטית" – ברור שהציונות יוצרת דילמות עם זכויות אדם. ברור. בפאנל הזה תמצאו את דינה זילבר, שמבחינתה זכויות אדם זה לתת לפקידות הממשלתית לעבוד בלי להפריע.
לכבוד ל"ג בעומר התנהל גם פאנל בנושא "מה בין רשב"י לחינוך לעמיות יהודית". אמנם למדתי רק היום על "עמיות יהודית" ולצערי איני בקיאה במשנת רבי שמעון, אבל יש לי תשובה לשאלה הזו: אין ביניהם כלום.
הכנס ננעל בשירת תפילה של חזנית, כדי להבהיר מה המכנה המשותף בין יהודי ישראל והתפוצות: ניסיון בלתי פוסק להתכחש ליהדות הישראלית שהיא מסורתית ואורתודוכסית וחילונית, אבל מה לעשות – לא רפורמית ולא דקונסטרוקיוניסיטקירינית או מה שזה לא יהיה.
אבל ברוכימות הבאימות בכל זאת, למה לא
