בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מתמשכת של השחרת דמותו של בר-כוכבא ונסיונות לקעקע את אתוס הגבורה של המרד בהנהגתו. האשמתו כקיצוני, כקנאי, אפילו כפושע מלחמה, הפכו לעניין שבשגרה, בעיקר אצל גורמים אנטי-ציונים הסולדים מהיהדות. התירוץ שלהם לכינויים הללו הוא כשלון המרד אשר לתפיסתם היה חסר סיכוי והביא לכך שבסביבות 500000 יהודים מתו (בערך שליש מהעם היהודי בא"י), ואלו ששרדו הוגלו לאלפיים שנה מארצם. לדידם, היה אפשר לקבל את גזירות השמד של הרומאים ולהכיל אותן.
מרד בר-כוכבא פרץ בשנת 132 לספירה ונמשך למעלה משלוש שנים. מכל ארץ ישראל, רק בחבל יהודה מרדו ברומאים. לאחר גזירות מס קשות שהטילו הרומאים, הם מחליטים להחמיר עוד יותר ולמחוק את התרבות היהודית ע"י איסור מצוות וקיום אורח חיים יהודי גם בסממנים חיצוניים והשתעבדות לאוניברסליזם של אותם שנים בניצוחה של האימפריה הרומאית. מבחינת תושבי יהודה, זהו קו פרשת המים והם מחליטים למרוד בהנהגתו של בר-כוכבא ובתמיכתו של רבי עקיבא. האם בעקבות גזירות שמד, החלטה כזו של ההנהגה היא קיצונית והם פושעי מלחמה?
אם כן, לציונות יש "פושע מלחמה" יותר מוצלח מבר-כוכבא, קוראים לו דוד בן גוריון. הוא עשה מהלך עוד יותר "חסר סיכוי" מבר-כוכבא, לקח את 600000 היהודים הנותרים בא"י (לא שליש מהעם), 3 שנים לאחר השואה, החליט להקים מדינה יהודית למרות לחצים אדירים שהגיעו עד לאמברגו נשק שהטילה עליו ארה"ב, מול 7 צבאות ערב והצליח.
קדם לו עוד "פושע מלחמה" יותר מוצלח מבר-כוכבא, קראו לו מנחם בגין, שעשה מעשה עוד יותר "חסר סיכוי" מבר כוכבא, עם בערך 1000 לוחמי אצ"ל, ובסביבות עוד 200 לוחמי לח"י, סיכן את כל היישוב היהודי בא"י במרידתו באימפריה הבריטית ולמרות הכל, הוא ניצח. ההצהרה הרשמית של משרד המושבות ומשרד החוץ הבריטיים ב- 15 במאי 1948 לגבי סיומו של המנדט על ארץ ישראל. אינה משאירה מקום לספקות מדוע הם עזבו את א"י: "הוכח כי 84,000 החיילים… לא היו מספיקים כדי לקיים את החוק והסדר (בארץ ישראל) לנוכח מערכת הטרור שנוהלה על ידי כוחות יהודיים מאורגנים ברמה גבוהה…על פי כוונותיהם המוצהרות של היהודים הקיצוניים הוכח, כי אבדנם של עוד חיי אדם בריטיים הוא בלתי נמנע…בנסיבות אלו החליטה ממשלת הוד מלכותו להביא לסיומו של המנדט שהופקד בידה ולהיכון לפינוי כל הכוחות הבריטיים מארץ ישראל בכל ההקדם האפשרי" (Palestine: Termination of the mandate London. 15th may. 1948).
נשאלת השאלה, מדוע דווקא בר-כוכבא סופג ביקורת ארסית שכזו?
מדוע למשל החשמונאים אינם זוכים לאותה ביקורת? הרי גם הם מרדו באימפריה של אותה תקופה מאותן סיבות בדיוק. החשמונאים היו עוד יותר קיצונים מבר-כוכבא, עם פחות לוחמים, פחות סיכוי, ולמרות זאת, אין אנטי-ציוני או סולד מיהדות שאינו חוגג את חנוכה ונהנה ממנעמיה ומבקר את החשמונאים באותה ארסיות כמו את בר-כוכבא.
מדוע משה רבינו, יהושע בן-נון ומרדכי היהודי שמרדו במלכים, אימפריות ועמים לא פחות עוצמתיים מרומא גם הם אינם סופגים ביקורות מסוג זה וכולם חוגגים את פורים ופסח ללא סייגים?
התשובה פשוטה, הם הצליחו ובר כוכבא נכשל.
הכשל בביקורת על בר כוכבא בפרט ועל הנהגה בכלל הוא שקבלת ההחלטות אינה יכולה להימדד רק במבחן התוצאה אלא בנסיבות נוספות המשפיעות על ההחלטות באותה העת.
"באין חזון יפרע עם" (משלי כ"ט, י"ח). ביהדות יש פרדיגמה תמידית שמלווה אותה, חזון התקומה מול חזון השבר, חזון הגלות מול חזון הריבונות. מה שמייחד את הפרדיגמה הזאת הוא אחריותנו לחזון שנובע מהמעשים שלנו ברובד היהודי-לאומי ולא ממעשיהם של הגויים. לבר-כוכבא היה חזון, להשיב את העצמאות והחירות בא"י ליהודים.
בספרו "חזון, לא פנטזיה" רתם יהושפט הרכבי את כישלון מרד בר כוכבא כתמרור אזהרה מפני מדיניות בלתי אחראית של ההנהגה בישראל, וטען כי הסיבה המרכזית לכישלון המרד היתה התעלמותם מהמציאות של המנהיגים. מרד בר כוכבא ממחיש את הצורך לנסות לראות את המשמעות של כל פעולה לטווח הרחוק ביותר, ולהיזהר מבניין גשר עד חצי הנהר…" (עמ' 160). בד בבד, שני עמודים לאחר מכן מסביר הרכבי שהכרזת העצמאות של בן גוריון היתה מעשה מציאותי, הרציונל שלו אומר כך: "החתירה למדינה נתחייבה משנתברר שבלי מדינה לא יוכל המפעל הציוני להימשך. ודאי שהיה סיכון בהכרזת המדינה, אך מה הייתה האפשרות האחרת?" (עמ' 162). כאן הרכבי נוגע בדיוק בלב העניין.
השאלה שאותם מבקרים אינם שואלים את עצמם היא: "האם היתה לבר-כוכבא אלטרנטיבה נוספת מלבד המרד?"
כאשר בר-כוכבא רואה את הגזירות, אין תורה, אין שבת, אין תפילה ולמעשה אין עם יהודי, הוא אומר לעצמו "טוב לנו מותנו מחיינו" ולוקח את הסיכון. כאשר לחצו על בן גוריון לחכות עם הקמת המדינה, הוא הבין שחיכינו 2000 שנה ולא היה מוכן לחכות יותר ולקח את הסיכון. כאשר מנחם בגין רואה שהבריטים מועלים בתפקידם להקים מדינה יהודית בא"י הוא מחליט למרוד ולוקח את הסיכון, סיכון שגם הצליח בתחילת המרד והחזיק למעלה משלוש שנים. מבחינה רציונלית שניהם לקחו סיכון ענק אך לשניהם לא היתה ברירה מפני שישנם וקטורים נוספים המשפיעים על קבלת ההחלטות מלבד עלות מול תועלת וסיכון מול סיכוי.
גם טענות הכזב כלפי בר-כוכבא על "חרחור מלחמה" נשענות על כרעי תרנגולת. ההנהגה הרוחנית והמוני חבל יהודה לא היו מצטרפים למרד מול אימפריה אלמלא היו דוחקים אותם לפינה. גם המנהיג הכי כריזמטי בעולם לא יכול היה לסחוף אחריו חצי מיליון יהודים אילולא גזירות שמד שהיו בבחינת "ייהרג ובל יעבור".
דווקא בימים שבין יום העצמאות לבין ל"ג בעומר חשוב להבין מה היתה תרומתו של בר-כוכבא ליהדות, לציונות ולאתוס הגבורה הציוני. יש רק הבדל אחד בין הציונות לבר-כוכבא, הוא הפסיד והציונות ניצחה.
דרור קאפח, האוניברסיטה הפתוחה, בעל תואר שני במדע המדינה
