ישראל עברה מספר אירועים בתחום החירום, שהעמידו למבחן את הערכותה של כלל המערכת הביטחונית והאזרחית, של החברה הישראלית, לעמידה נכונה במצבי חירום. האירועים היו מסוגים שונים, כדלקות ושריפות, כמבצעים צבאיים, שגררו אחריהם תקיפות טילים ורקטות על העורף האזרחי, אסונות כהילולת מירון ומבצעים כשומר חומות ועוד. אירועי מבצע "צוק איתן" ויתר האירועים שממלאים את מנעד האיומים על ישראל, הם הבסיס המחקרי למאמרנו ואירועי "שומר חומות" המחישו ביתר שאת את נושא חשיבות ההערכות ובעיקר העמידות והחוסן של החברה הישראלית, שלמעשה נמצאת במצב של דחק ולחץ על עורפה האזרחי לאורך שנות קיומה. החוסן המעורער בולט בכל החברה ובעיקר בחברה הערבית -ישראלית, שהלכה למעשה כלל לא מוכנה למצבי קיצון. נראה כי המבחן להערכות בשעת חירום נכשל.
מצד אחד בולט במודל שנבחן, התייחסות רצינית לעורף האזרחי הנתפש כמאוים ונתפש כנושא מרכזי לעסוק בו ולכן רבות ההגדרות העוסקות בהערכות עורף זה לשעת חרום. מצד שני, המענה איננו מושלם מול ההגדרות והתקציב, ההשקעה והרעיונות ועדיין אין לנו היכולת לאמר שהעורף האזרחי ערוך ומוכן כדבעי לקראת אירועי קיצון ואירועי חירום. לצערנו, ברגע האמת, המחיר שעתיד להיות משולם, יהיה גבוה וכבד.
תפישת האיום הן זה הביטחוני והן זה הגאוגרפי או הכרוך באסונות טבע, הינה חזקה וברורה ובאה לידי בטוי בכל פינה. אך, הפער מול המענה הינו בלתי מתקבל על הדעת. לא יתכן שאלפי בתים בישראל נטולי ממ"ד. לא יתכן שנשים את מבטחנו ב"כיפת ברזל" מצד אחד ומצד שני לא נתרגל פינוי אוכלוסייה למקום מוגן כמו מנהרות הכרמל או שלא נחוקק את חוק רח"ל?
מאמר זה בא להציג את החוסרים בהשלמת הפערים והצרכים בהערכות אופטימלית לשעת חרום במדינת ישראל כדי להגיע לרמת חוסן ועמידות נדרשים מול האיומים.
ההסברים לפערים באים מכמה עולמות: באמצעות ה"גישה הפסיכולוגית", הוא אפשרות אחת, שבאה לידי ביטוי בשני היבטים מרכזיים: תאוריית הקונפליקט והבט ההיגדים הפסיכולוגיים של תפישת האיום האם מבינה המערכת את יכולת הנזק האפשרית באירוע אמת? האפשרות השנייה היא להסביר את הפערים היא באמצעות האסכולות הארגוניות, והאפשרות השלישית היא הגישה התרבותית, תוך התבססות על מושג "התרבות האסטרטגית" המלווה באקטיביזם ומיליטריזם של החברה הישראלית.
לכאורה, חלה כל הזמן התקדמות בהתייחסות לעורף במהלך השנים אך למעשה העורף עדיין לא הועמד במבחנים קשים כפי שעמדו הבריטים או הגרמנים במלחמת העולם השניה או היפנים תחת אסונות הטבע שירדו עליהם. עדיין קיימים במערכות אלו המאמינים בתפישת ה"wishful thinking", כלומר לנו זה לא יקרה ואלו הבוטחים ביכולות פרויקטי המיגון האקטיבי. אך במציאות הדברים אינם נראים או מתבצעים כך ואת התוצאות הרי ראינו באירועים שבאו על מדינת ישראל.
מאמר זה נועד לבחון את הסיבות העומדות בדרכנו להגעה לשלמות ברמת החוסן שלנו וזאת תוך התמקדות בחלשים לכאורה בחברה ואלה זקנינו או בני החברה הערבית-ישראלית. מהות הדילמות איננה פשוטה.. לדוגמא, בהיבט הביטחוני, עומדת מצד אחד הבחירה בדוקטרינה ההתקפית כפי שהציג יחזקאל דרור, אל מול נאום הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, בחירה בהגנה. הדילמה אינה פשוטה אבל אין ספק שעל העורף האזרחי הישראלי מוטלת מעמסה שראוי שקברניטי המדינה יכירו בה ויתנו לה מענה אופטימלי. כל זאת כדי שנהיה "עם קשה עורף" (שמות, פרק ל"ב), במובן החיובי של המושג.
חוסנם של בני הגיל השלישי ושל ערביי ישראל הוא משל ראוי לחברה שצריכה להבין שמול הדילמות עומד עורף אזרחי שראוי שכל מרכיביו יכולים לעמוד באיומים בכבוד, לדוגמא, כדי שכולנו נהיה מוכנים כדאי שנקים מרכזי חוסן בערים הערביות, דבר שלא קיים היום, נהיה מודעים לאיומים ונתאמן ונתכונן. עלינו להיות כ"קיר ברזל", גם זקנים וגם צעירים, גם יהודים וגם ערבים מפני שמדינה יש לנו אחת.
הכותב הוא ראש המגמה לביטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית ברל
