פרשתנו פרשת – בהר, פותחת בציווי האלוקי של שנת השמיטה, לאחר שש שנים שבהם אנו יכולים לעבוד באדמתנו על ידי זריעה, חרישה וכדומה מגיעה השנה השביעית שנקראת – 'שמיטה' וכשמה כן היא – בה אנו בעצם 'משמיטים' את כל עבודתנו ושובתים ממלאכת השדה.
מיד אנו נזקקים להבין שני דברים מהותיים. הראשון – מה מיוחד בשנה השביעית מדוע לא ניתן לעשות זאת בשנה השישית או השמינית? ולאחר שהבנו זאת צריך להבין עוד – איזה עניין מיוחד יש לה' יתברך בכך שנשבית מלאכתנו מהשדה ללא זריעה וחרישה?
לפני שנתרץ על זאת, נוסיף ונשאל – כדרכם של יהודים על מצוה אחרת לגמרי אך גם היא מזכירה לנו את אותו הרעיון, אך לא בשנים אלא בימים, המצוה היא – שבת קודש, שישה ימים אנו עושים מלאכה וביום השביעי – שבת וינפש. וגם כאן הבן שואל: מה העניין לשבות? וכן מדוע דווקא היום השביעי?
ישנו ספר נפלא שנקרא – החינוך. שבו נמצאים כל מצוות עם ישראל יחד עם תוספת של השורשים והטעמים של כל מצוה. ושם נמצא טעם נפלא לכך שהשמיטה והשבת מסודרים דווקא בצורה של: שש – מלאכה, ושבע – שביתה.
ונביא מדבריו: ישנם כופרים ופילוסופים שבמרוצת השנים המציאו מליבם דברי הבל שבריאת העולם הוא דבר שלא קרה מעולם אלא שהקב"ה והעולם תמיד היו קיימים, וזה נוגד באופן מוחלט את אמונתנו הפשוטה והברורה – "חדוש העולם", ואנו צריכים לעקור ולהסיר דברי שטות אלו מליבנו כי האמונה שלנו היא חבל שמחזיק את כל יסודי הדת שלנו ולהאמין באמונה שלימה בדברי התורה הקדושה – ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי – לא ברא דבר, והכתיב מנוחה על עצמו.
ובשביל לעקור מחשבה זאת הקב"ה דאג לתת לנו תזכורת קבועה גם כל שישה ימים שלאחריהם בא היום השביעי וגם כל שש שנים שבאה השנה השביעית, שעל ידי כך נזכר ביום אחד בכל שבוע ושבוע ובשנה אחת מתוך כל שנות השמיטה שהעולם נברא בששת ימים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו ענינים אחרים.
ובמנוחתנו בשביעי מזכיר לנו בחידושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע, או בשנה אחת מתוך שבע וישאל כל שואל מה עילת זאת המנוחה? ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו', כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמתית והנכונה.
ובעצם, מה הבעיה להאמין בדברי אותם כופרים הרי הם לא טוענים שאין בורא לעולם, הטענה היחידה שלהם היא – שלא היה בריאת העולם, אלא תמיד היה את העולם ואת ה' ביחד?!
והתשובה פשוטה – כשאנחנו מאמינים בבריאת העולם, ומחדירים לליבנו שהקב"ה ברא בריאה שלימה מהנמלה הקטנה עד לגלקסיות המדהימות של הכוכבים ועוד, והתעסק בכל פרט ופרט כאן בעולם, אנו בעצם מקבלים אותו כאדון לכל דבר ועניין, ומודעים לכך שכל מעשה שלנו בעולם לטוב או ל.. הוא חלק מפרטי פרטים של בריאת העולם, וזה מה שיוצר לנו כלפיו מחויבות אמיתית.
אך, כשאנחנו מאמינים שהוא היה קיים יחד עם העולם אז אנחנו לא מחייבים את כל הפרטים שבעולם להיות תחתיו ומאמונה טיפשית זאת נוצרו המילים שאין להם שום מקור – איש באמונתו יחיה.
טוב, הבנו את עניין הימים ומה מיוחד במספר שבע.. אך מה העניין בכלל לשבות בשבת ובשמיטה? מסביר גם על זה החינוך – האדם על ידי כך משריש בתוכו שני מידות חשובות עד אין קץ.. הראשונה היא – מידת הבטחון, אדם שיש לו עסקים פורחים ומשגשגים או שדות המוציאות פירות ופתאום מגיע היום או השנה השביעית והוא פשוט עוצר את ה-כ-ל, אין ביטחון יותר מזה, הוא המאמין המאושר הגדול ביותר, כי ברגע זה הוא מצהיר קבל עם ועדה – הכסף הוא לא ממני הוא רק מה' ואם ה' ציווה "לשבות" אז אין לי שום עסק עם כסף שמגיע מזמן שה' ציווה לשבות בו.
והשנייה היא – ברגע שהאדם מקבל על עצמו מציאות שלא מעניין אותו הכסף בשום מחיר – מתי שאסור, הוא מרגיל את עצמו גם בשאר ענייניו לא ליחס לכסף חשיבות בכל מחיר ולא לקמץ את ידו מלתת לאחרים וכדומה, כי הוא שולט על הכסף ולא הכסף שולט עליו.
