הבוקר נודע לנו על אירוע חילופי האש שהתחולל בג'נין, בו נהרגה כתבת אלג'זירה. במקביל, נודע לנו גם על התגובה המיידית מצד ישראל – שהציעה לפלסטינים לעשות חקירה משותפת לאירוע.
נשאלת מיד השאלה, מדוע אנחנו, הוריו של אהוביה, יהודים נאמנים למדינה, ששירתנו בצבא ושירות לאומי, עובדים סוציאלים שמוסרים עצמנו לבנות את החברה ישראלית – צריכים כבר שנה וחצי להתרוצץ ולעמול כדי לקבל בקשה אלמנטרית, שהאירוע של הריגת בננו על ידי ניגוח ניידת ימ"ר ש"י יגיע לבית משפט לדיון בפני שופט בו ישמעו טענות 2 הצדדים כראוי? ולעומת זאת כאשר כתבת ערבית של אלגזירה נהרגת – מיידית מציעים חקירה משותפת עם חוקרי מדינת אויב – תומכת טרור – אשר מדד האמינות שלה "נמוך מאוד"?
מדוע לנו להתרפס בפני אויבנו? הרי עם גדול אנחנו. מאמינים אנו בעצמנו ובצדקתנו. מורשת עתיקה מלאת אור ואמונה טמונה בנו – הבה נחיה אותה ונתחיה ממנה. זאת הייתה דרכו של אהוביה בחייו: להלך בארצנו הקדושה בזקיפות קומה ספוגה בנאמנות והתמסרות לקדוש ברוך הוא ותורתו הקדושה, להיות נאמן לדרך אבותינו הקדושים ולשאוף את שאיפת עמנו מאז ומקדם "ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים" (מתוך התפילה).
איך הגענו למצב שבו רומסים את הצדק למיטב בני עמנו על ידי התגייסות של כל המערכת, למנוע חקירת אמת של הרג אהוביה בננו היקר ולעומת זאת לכתבת זרה מציעים מיידית חקירה משותפת? מדוע באירוע שלנו שוחררו השוטרים מחקירה באותו הערב, ועבור כתבת אלג'זירה החקירה יוצאת מיידית לדרך? מדוע עבור הצדק לאהוביה נתנו למשטרה שהיא בעצמה החשודה, להיות שותפה בחקירה, יחד עם מח"ש שגם הם חשודים באמינותם אחרי שראש מח"ש משחררת את השוטרים מחקירה באותו ערב? מדוע לא הציעו גם לנו שתעשה חקירה משותפת עם דמויות כגון רבנים גדולים או אנשי התיישבות ותיקים? או לפחות עם דמויות אובייקטיביות כפי שביקשנו: ועדת חקירה ממלכתית?
אולי בגלות יכולנו לחשוב שכדי לשרוד בין הגויים צריכים להתרפס אליהם, אך כאן בארצנו, להיפך דווקא אם נזקוף את קומתנו ונמלא את יעודנו העצמי להיות אור לגויים, כעם מוסרי ואמוני שנאמן לאלקיו ומורשתו ההסטרית – דווקא זו הדרך להבטיח את קיומנו הנצחי בארץ חיינו. כיום להיות אנשי אמונה זו לא "צ'ופר", אלא זה צורך קיומי. כי ציונות ללא קודש ואמונה אין לה הצדקה ובסיס נצחי. לא נשוב אל החטא של "ככל הגויים בית יהודה"(יחזקאל כה,ח), אלא נאמין ביעודנו האלקי להיות "עם קדוש להשם אלוקינו" (ע"פ דברים יד,ב). מדינת אמונה! מדינת קדושה! מדינת נאמנות לתורה ומורשת אבותנו!
הכותב הוא אביו של אהוביה סנדק ז"ל
