גדלתי במשפחה חרדית, בעיר חרדית והתחנכתי במוסדות חינוך חרדים. יום העצמאות בשבילי, בשביל יעל של שנת 2005, היה יום חופש ותו לא. בשביל אחים שלי אפילו זה לא. הלימודים במוסדות החינוך של הבנים המשיכו כרגיל. "מי שיראה את הזיקוקים לא יזכה לצפות בפני השכינה", הסבירו להם בתלמוד התורה. שירים? אסור, ספירת העומר. חגיגות? הס מלהזכיר. מנגלים? אפילו לא ידענו על הקשר בינם לבין היום הזה.
כך היה כשהייתי בבית הספר היסודי, כך היה גם בתיכון ובסמינר. לא אנטי, לא נגד, פשוט לא קיים. חלפו השנים, הדורות השתנו, הפערים הצטמצמו. בגיל מאוחר יותר התחלתי להכיר. והאמת, זה קצת צרם לי. רציתי להרגיש שייכת, רציתי להרגיש חלק, נכון, המדינה עדיין לא מושלמת, אבל היא שלנו. מדינה יהודית, שלנו, זה מה שדורות של יהודים כספו אליו במשך השנים.
ככל שעברו השנים הבנתי למה לא חוגגים את היום הזה בציבור החרדי מחד, אבל גם רציתי להרגיש שייכת מאידך. כשבן גוריון עמד מול ועדת החקירה של האו"ם ונשאל למה בכלל היהודים צריכים לקבל את ארץ ישראל, הוא ענה: "לא המנדט הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו. התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא־הוא המנדט שלנו".
מאז, כבר 74 שנים שהתשובה הזו מלווה אותנו. אנחנו כובשים, מה פתאום? הארץ שלנו מימים ימימה וזה כתוב אפילו בתנ"ך. אז זהו, בתנ"ך כתובים עוד הרבה דברים. פירוש רש"י על הפסוק הראשון בתורה 'בראשית ברא אלוקים' מביא את דברי הגמרא: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם" שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים". שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
מסבירים המפרשים שהקב"ה נתן לנו את הארץ כדי שנקיים בה את מצוותיו, אבל אם לא נעשה זאת הוא יטול אותה מאיתנו. והוא לקח אותה, פעמיים. בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני. לצד הגלות השביע אותנו הקב"ה ש"לא לעלות בחומה", דהיינו: לא להלחם על הארץ כל עוד אנחנו בגלות.
לצד האיסור הזה ישנם בתורה הרבה מאוד ציווים. לבוא ולנופף בחלק קטן מהתורה – בשייכות שלנו לארץ, ולהתעלם מכל השאר – מהמצוות והחוקים? תסכימו איתי שזה מגוחך.
אז למה בציבור החרדי לא חוגגים אני יכולה להבין. ובכל זאת אנחנו פה, וגם טוב לנו פה. הארץ טובה אלינו ואנחנו מתיימרים להיות טובים אליה. יש לנו מדינה קטנה והיא שלנו, היהודים. וכמו שכבר כתבתי, גם הציבור השתנה והופך לישראלי יותר ויותר. יותר ויותר משפחות חרדיות יעמדו בפארקים וינופפו מעל המנגל, יותר ויותר משפחות יצפו בכליון עיניים לזיקוקים בליל יום העצמאות.
הילדים שלי כבר יודעים מה זה יום העצמאות, ומריחים את ריח הבשרים על המנגל. אני מציינת איתם את היום הזה, אבל תבינו גם למה קשה לי לחגוג. כשהילדים של יום העצמאות תשפ"ב יגדלו, הם כנראה כבר כן יחגגו את היום הזה. אני רק מקווה שתהיה להם גם סיבה מספקת.
