אנחנו הרוב הדומם | דעה

אני זוכרת. אני באמת זוכרת.

מדי שנה בשנה בערב יום הזכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה, עולה לו מחדש הדיון האלמותי על היחס החרדי ליום הזה. איך מתייחסים בציבור החרדי, שמרבית מבניו ובנותיו לא משרתים בצבא, ליום הקדוש הזה.

זו שאלה שאין לה תשובה ישירה, אבל יש לה תשובה אמיתית.

אחד מהמבצעים הצבאיים שנחרטו לי בראש היה 'צוק איתן'. בזמן הלחימה בחורי הישיבות היו בחופשת 'בין הזמנים'. אלפים מהם בחרו להשאר בבתי המדרש או בבתים ולא לצאת ולהנות מהחופש, כי "בזמן הזה חיילים בני גילנו נלחמים בשדה הקרב, חלקם גם לא חוזרים". אלפי בחורי ישיבות שהקדישו את החופש שלהם ללימוד תורה ולתפילה לזכות החיילים.

ויש משהו שצריך להבין. הציבור החרדי אולי לא תומך או אוהד את צה"ל כגוף, אבל מעריך ומוקיר כל חייל וחייל כאינדיבידואל. גם אלו שלא מציינים את יום הזיכרון זה לא חלילה כי הם לא מוקירים את הנופלים או כואבים את כאב משפחתם, אלא כי הם לא מאמינים ב"יום זיכרון". "אנחנו כל השנה זוכרים", הם אומרים. "העמידה בצפירה זו חוקת הגויים. לעם ישראל ישנה מסורת משלו, בת אלפי שנים, לזכור ולהנציח את הנספים. בתפילה לעילוי נשמתם, בלימוד תורה לזכותם. אנחנו זוכרים, אבל בדרך שלנו".

וגם בזה, בשנים האחרונות אירע מהפך של ממש.

קרוב ל-1,500 חרדים השתתפו אתמול באירוע הזכרון החרדי של עמותת 'נצח יהודה'. מספר דומה של משתתפים נרשם באירוע הזכרון של עיריית בני ברק. הציבור החרדי זוכר, הציבור החרדי כואב, הציבור החרדי דומע.

בטקס הזכרון של עמותת נצח יהודה עלה לדבר הרב שלמה לנדא, שאחיו, לוחם 'הנח"ל החרדי' דוד לנדא הי"ד נהרג בתעלת סואץ. אחרי שסיפר את סיפור האובדן האישי שלו הוא זעק: "זו עצרת זכרון של חרדים, יש פה אלפי חרדים. אנחנו לא המיעוט, אנחנו הרוב – פשוט את המיעוט שומעים, הרוב – הוא דומם".

אז כן, הציבור החרדי זוכר, הציבור החרדי כואב, הציבור החרדי דומע. חלקם זוכרים בדרך כזו, חלקם בדרך אחרת, אבל הרוב הדומם – זוכר גם זוכר. אנחנו, הרוב הדומם.