סמיכות יום הזיכרון ליום העצמאות העסיקה רבים. בין אם הדבר החל כתוצאה מטעות ובין אם לאו, התפיסה הרווחת כיום שכך היה ראוי מלכתחילה. שימור הנוהג והענקת יחס של כבוד כלפיו התקבלה למעשה כחלק מהאתוס הציוני. ההסבר, כפי שניסחו בן-גוריון ב-1951: "אין לראות באזכרת הנופלים הפרעה לשמחת העם. גם ביום חג יש להעלות על ראשינו את זכר אלה שמידם באה לנו עצמאות. לעצם סמיכות יום הזיכרון ויום החג – אין לחשוש. מן הדין שיהיו קרובים זה לזה" ובמילותיו המוכרות יותר של ביאליק: "במותם ציוו לנו את החיים".
בדיוק בגלל הדברים הללו, כל כך מקוממת ובלתי נתפסת ההחלטה המבישה של שניים מחברי הקואליציה, מוסי רז ואיבתיסאם מרעאנה להשתתף ב"טקס יום הזיכרון הישראלי- פלסטיני" של הארגון האנטי ציוני, המכנה עצמו "לוחמים לשלום". מדובר בטקס בזוי החולק "כבוד" כביכול ל"נופלים משני הצדדים".
מצד אחד – חללי צה"ל שמסרו נפשם להקמת המדינה והגנה על תושביה או נפגעי פעולות טרור שנרצחו על ידי מחבלים רק בגלל היותם יהודים או אזרחי ישראל. מן הצד השני? בני הקבוצה הלאומית שמבית היוצר שלה נובעות אותן פעולות טרוריסטיות ואלימות נגד מדינת ישראל ואזרחיה.
לפי טענות המארגנים הפלסטינים שזכרם מועלה על נס בטקס זה בכל שנה, נהרגו כתוצאה מפעולות צה"ל במלחמתו בטרור האסלאמי הקיצוני (טענה המוטלת בספק אדיר לאור המיתוג התקשורתי, ע"י ארגוני השמאל והפלסטינים, של כל מחבל נושא נשק כ"ילד חף מפשע שנרצח בדרך לבית ספר"- מה שהופרך באמצעות תמונות צבאיות פעמים כה רבות- כולל במקרה אישי של הח"מ אשר השתתף בהיתקלות אש חיה עם מחבלים חמושים ביו"ש ושמותם תוייגו באתר בצלם כ"חפים מפשע").
גם אם, לטובת הדיון, נקבל התזה של מארגני הכנס, על כך שאלו הרוגים "חפים מפשע" ולא מחבלים בפועל, כיצד ניתן להשוות בין מי שנהרג כביכול בטעות מבצעית במהלך פעילות נגד ארגוני טרור רצחניים המשתמשים באזרחים כמגינים אנושיים לבין חיילי צה"ל, שהקריבו את חייהם למען המטרה הנעלה של הגנה ושמירה על ביטחון מדינת ישראל בכדי להגן ולשמור על אזרחים?!
יתרה מכך, אם רצו באותו ארגון קיצוני שמשקיע תדיר משאבים כה רבים נגד מדינת ישראל, לציין את מותם של פלסטינים, הבחירה לעשות זאת ביום הזיכרון דייקא , המיוחד והמאחד כל כך, הסמוך ליום העצמאות, מעידה על כוונתם האמיתית- נסיון נואל לבלבל, לטשטש, למחוק את הגבולות בין רוצח לבין נרצח, למחוק את הזהות היהודית הציונית ואת האמונה הבסיסית בצדקת הדרך.
תפיסות כמו: "ייתכן שגם התוקפן צודק" ו"אם הייתי פלסטיני הייתי מחבל" "הכל בגללנו בגלל הכיבוש, אנחנו אשמים", אם נמשיך את הקו של תפיסה מעוותת והזויה זו "ייתכן שגם כל רוצחי היהודים בגלות צדקו ומבחינה מסויימת ניתן להבין גם אותם" ואולי אף "גם בגרמניה של שנות ה-40 היו מרכיבים של אמת"?
ברור שעוד יערכו מחקרים סוציולגים-פסיכולגיים להבנת המניעים הסמויים של המארגנים וצאן מרעיתם, האם מדובר רק בשלמונים מפטרוניהם בממשלות האיחוד האירופאי או "תסמונת שטוקלהם" או "תסמונת האישה המוכה" ואולי פחד ראשוני הוא מה שגרם להם לצאת כנגד בני עמם ולחבור לרוצחיהם ביום הקדוש לאומה העברית. בכל מקרה על הציבור הציוני והשפוי לצאת כנגד התופעה המבזה הזו בכל דרך אפשרית ולהציב בחייו היומיומיים עשייה ציונית שתהווה אלטרנטיבה לבדיחה השמאלנית פלסטינית הזו.
עלינו לומר בפה מלא, אותם פלסטינים אינם שותפים להקמת המדינה ובוודאי אינם "אלה שמידם באה לנו העצמאות" כלשון בן-גוריון. במקרה הטוב, הקשר שלהם לעצמאות המדינה מתבטא בהתנגדותם לעצם קיומה ועצמאותה כמדינה יהודית תוך ציון יום עצמאותה כ"יום הנכבה", המציין אבל על הקמת ישראל.
מבישה אף יותר הצטרפותם שני חברי כנסת מהקואליציה לתוך הטירוף הזה. זהו לא עניין של ימין ושמאל. אפשר להתנגד לימין ולתמוך בשמאל ועדיין להכיר בזהותה של היהודית של מדינת ישראל. אפשר להתנגד לימין ולתמוך בשמאל ועדיין להכיר ולהבחין בין אוהב לאויב. בין אחינו שנפלו על הגנת המולדת, לבין אלו שנהרגו במסגרת מלחמתם הרעיונית (אם לא הטרוריסטית) נגד אותם בנים ואחים.
זוהי לא קלישאה. אנשי ימין ואנשי שמאל המשרתים יחד בצה"ל, בסדיר ובמילואים, פוגשים מדי יום את מכלול הדעות המורכב הזה תחת המכנה הציוני המשותף. אפשר להתווכח באופן נוקב, מפה ועד להתייחד עם "קורבנות האויב" ביום הזיכרון יש מרחק רב. ביום בו אנו מבקשים לזכור את הנופלים, מנסים אנשי השמאל האנטי-ציוני לסחוף את כולנו לאובדן זהות תוך בלבול ומחיקת כל מכנה משותף לאומי וציוני.
כנגד מגמה מסוכנת זו, החלק השפוי בכנסת, ימין ושמאל כאחד, נדרש להבהיר כי אין שני צדדים שווים במאבק לחירות ישראל. מי שמשתייך לאוכלוסייה המייחלת להשמדת המדינה היהודית אסור שיהיה חלק מזיכרון חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, מגש הכסף עליו ניתנה המדינה.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון עד כאן ורב סרן במיל'
