זה סיפור על שכול, גבורה, נתינה והנצחה מסע חיים של משפחה אחת, משפחת מנדלוביץ' מהיישוב הצפוני עצמון שחייה התהפכו בצוהרי היום של קיץ 2014 כשבנם הבכור – סמל ראשון עוז מנדלוביץ' לחם באותה העת ביחידה בסיירת גולני, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", אליו יצאה מדינת ישראל מול ארגון הטרור חמאס ולא שב.
חן, אחותו של עוז מספרת: "אמא הרגישה שמשהו לא טוב עומד להתרחש. כשהיא הדליקה נרות שבת, היא אמרה 'יהי זכרם ברוך' במקום שבת שלום".
ב-20 ליולי 2014, במוצאי השבת נכנס עוז ביחד עם צוות שמוליק, לאחד הבתים בשכונת סג'עאיה בלב עזה על מנת לטהר בית שנחשד כבית של מחבלים. "עוז חטף כדור לעורק הראשי בצוואר ומת במקום", מספרת אסנת. "הוא התכופף להחליף מחסנית וחטף את הכדור שהרג אותו".
בבוקר הגיעו מקצין העיר לעבודתה של אסנת על מנת להודיע לה שעוז נהרג.
"הם הודיעו לי שהוא נהרג", אומרת אסנת. "יש להם משפט קר שהם אומרים ואני רצתי החוצה כי היה חשוב לי שחן ורועי האחים הקטנים של עוז ישמעו על זה שהוא נהרג ממני".
רגעים ספורים לפני שהחלה הלוויה הצבאית של עוז, אסנת ביקשה רק עוד רגע אחד לראות את עוז ולהיפרד ממנו. "רציתי לראות בעיניים שהוא באמת מת, הוא היה נראה כל כך חי כשנפרדנו רציתי שהוא יפקח את העיניים הלחיים שלו היו בצבע אדום אבל הוא היה כבר קר".
מאז מותו של הלוחם מנסה המשפחה להמשיך בחייה כשלאורך כל הדרך עוז תמיד נוכח ולאורך כל השנים נעשים מאמצים רבים על מנת לשמר את זכרו. הרצון של אסנת ובן זוגה אלי לוי לשמר את זכרו של עוז הביא לכך ששניהם עזבו את עבודתם ככלכלנים מצליחים לטובת הנצחתו של עוז והקמת עמותות לזכרו.
למרות נפילתו של עוז במבצע הצבאי בעזה, במהלך השנים שעברו נעשו מצידה של המשפחה השכולה צעדים שונים על מנת לקרב לבבות בין יהודים וערבים בישראל.
בשבוע שעבר, ימים ספורים לפני יום הזיכרון המציאות התנפצה להם בפנים כשכארם, ערבי ישראלי מטירה שבמשולש אותו הכירו בעקבות סיפורו של עוז ועמותת מעל"ה, תלה בגאון את תמונתו של עוז על קיר בחנות למוצרי עישון ביחד עם דגל ישראל כהוקרה על עזרתם של אסנת ואלי וסיפור חייו של עוז.
בתמורה למחווה, פורעים קיצוניים שרפו לו את החנות – ומה שנותר שלם אל מול ההריסות והעפר הייתה תמונתו של עוז – השריד היחיד שנותר.
אסנת ואלי מעדיפים להמשיך להתרכז בעשייה ובהנצחתו של עוז – וכך, הם יודעים, עוז יישאר איתם לעד.
יהי זכרו ברוך.
