"ירושלים, מרץ 1948.
שבת מתוחה עוברת על משפחת הומינר בשכונת מאה שערים.
הסכנה מירי צלפים ירדנים במרחק כה קצר מבתי נייטין משאירה את בני המשפחה רוב השבת בקומה נמוכה יותר בבניין. שנים עשר ילדים במשפחת הומינר ואחר הצהריים מחליטה המשפחה לעלות הביתה, לקומה השלישית, זמן מיוחד וקדוש, זמן סעודה שלישית. "מסוכן!" מפצירים בהם אך ההחלטה כבר נפלה. בורא עולם החליט. הם עולים למעלה כאשר אם המשפחה אוחזת את בנה הקטן, בן חצי שנה בלבד בזרועותיה.
לאחר כמה רגעים נשמעת זעקה. אחת הבנות מגיעה במהירות רק כדי להספיק לראות את אימה מתבוססת בשלולית דם ונושמת את נשימותיה האחרונות תוך כדי אמירת 'שמע ישראל'. סבתא נעכא, אמא של אמא שלי, נרצחת והיא בת 38 שנים בלבד. מותירה אחריה 12 יתומים ושבר גדול.
סבתא יקרה,
רציתי לספר לך כי המרצחים שגדעו את חייך לא גדעו את רוחך. הם רצו לקטול את המשכו של עם ישראל אך עם ישראל חי וקיים.
סבתא, 74 שנים אחרי פטירתך מאות צאצאייך ממלאים את ערי ישראל. צחוק ילדים מתגלגל ברחובותיה של המדינה שלא זכית לראות קמה והופכת לעובדה קיימת.
סבתא, על החומות מהן נורו היריות שלקחו אותך מסתובבים היום חיילים יהודיים במדים המגינים על תושבי ירושלים המאוחדת.
סבתא נעכא. ילדות, נערות ונשים נושאות את השם נעכא או נחמה על שמך. בכך הם מסבות למשפחה נחמה גדולה וזיכרון חי לחייך.
סבתא, בנייך ובנותייך, נכדייך ונכדותייך, נינייך ונינותייך נושאים לאורך השנים בתפקידי מפתח במגזר הציבורי בישראל ובמערכת הביטחון. הם תורמים למדינה מכישוריהם וכשרונותיהם ועוזרים לה להפוך ולהיות מובילה בעולם במגוון תחומים.
סבתא יקרה, אותך לא זכיתי להכיר אך דעי לך כי יש שכר לפעולתך. הכאב העצום על הירצחך מלווה את המשפחה לאורך השנים וזכרך לא מש מאתנו לרגע.
ביום הזיכרון המציין גם את זכרם של הנרצחים בפעולות האיבה נזכור אותך בתוך כל הקדושים שנהרגו רק בשל היותם יהודים ובמותם קידשו את שם ה' בעולם וציוו לנו – חיים.
יהי זכרך ברוך!"
