כולנו חלק ממשפחות. כולנו נולדנו מאב ואם, ולרובנו יש גם אחים. זה אומר שכולנו צמחנו בתוך תאים שמורכבים מגורמים שונים, שכל אחד מהם צריך להתאים את עצמו ולהתחשב בחולשות של האחרים. כולנו גם יודעים שהשלם גדול מסך חלקיו. משפחה אינה רק שנים או שלשה או עשרה אנשים שחיים זה לצד זה בהתחשבות הדדית – משפחה היא דבר עצום, מלא אהבה, ערכים, אמת – תא הגידול היקר ביותר שרק הוא יכול להצמיח אותנו להיות מי שאנחנו.
המבט הפרוגרסיבי, שהוא המימוש של תפיסת העולם הפוסטמודרנית, כופר בזה. אחת הכוהנות הגדולות של הפרוגרסיביות הפוליטית היא מרב מיכאלי, שאמרה בריאיון טלוויזיוני באוסטרליה: המקום המסוכן ביותר לילד הוא משפחתו. זוהי תמצית הפרוגרסיביות: אין כלל, אין ערכים, יש רק אותי, וכל המרחב שמקיף אותי הוא הזדמנויות שאני יכול לקטוף או סכנות שעלי להיזהר מהם. בוודאי ובוודאי שאין 'מדינה' ואין 'עם' ועוד יותר מזה אין 'עם ישראל' – במובן הערכי והמהותי של המילים הללו. יש אוסף אנשים שצריכים רק להיזהר לא לפגוע זה בזה, וזהו.
ההבדל הגדול כל כך בין המבט היהודי לפרוגרסיבי, בין האושר הגדול שלנו להיות בנים להורים או אחים של אחים שלנו, והשמחה הגדולה להיות חלק ממדינת ישראל ולתת לה את הכל, לבין ההתנכרות שבמחיקת כל זהות ושיוך – בא לידי ביטוי בהתייחסות לחלש ולחריג. במשפחה ישנו לפעמים ילד שיש לו צרכים מיוחדים. בכיתה קורה שמצטרף תלמיד עם בעיות קשב וריכוז או עם אלרגיות קשות. במדינה ישנם אזרחים שאינם כמו כולם.
ההתנהלות היהודית, ובעצם האנושית, היא מה שהתרגלנו אליו: מתחשבים, עוזרים, הלב נמצא לגמרי עם כל מי שצריך, הערבות ההדדית זורמת בדמנו והחסד הוא יסוד המידות שלנו מאז אברהם אבינו. ועם זאת, הכבוד שלנו למשפחה, לכלל, לציבור, למדינה – אסור לו שייפגע מזה. הרי בעצם, עצם ההבנה שיש 'כלל', עם, מדינה – פירושו שיש התנהלות ציבורית, שיחידים צריכים להתאים את עצמם אליה. זה נכון אפילו במובן הפשוט של לו"ז משותף: תחשבו רגע כמה ישראלים מתבאסים מאוד מההחלטה לקיים את יום העצמאות דווקא ביום רביעי. הם בדיוק בחו"ל, או בבית חולים חלילה, או שיש להם משהו דחוף שהם לא יכולים לדחות והוא ימנע מהם להשתתף במנגל המשפחתי.
אף אחד לא כועס על זה, כי כולם מבינים שהתנהלות ציבורית פירושה שיחידים 'נפגעים', ובכל זאת היא חייבת להתרחש. יותר מזה: היחידים עצמם מרוויחים מכך שיש ציבור עם התנהלות, עם נורמות, עם חיי ציבור תוססים ושמחים.
שנים לאחר נישואיה השניים של שרה, אלמנתו של רועי קליין הי"ד, שאל אותה מישהו מהיכן היא שאבה את הכוחות להתחתן ולהקים בית מחדש, תוך כדי שהיא מטופלת בילדים רכים ומרוסקת מבפנים. היא סיפרה שבנה הקטן היה חוזר בכל יום שישי מהגן, בו הדליקו אבא ואמא של שבת נרות שבת (טקס שיש מי שמעודד לבטל אותו כי הוא – שוב – פוגע בילדים יתומים וכו'), והיה אומר לה: "אמא, תתחתני!". כך יום שישי ועוד יום שישי: אמא, תתחתני! עד שהיא מצאה את הכוחות והצליחה. ככה זה: ההתנהלות של הציבור לפי הנורמות והערכים שלו לפעמים נראית כפוגעת בפרטים – אבל בעצם היא מרימה את כולם לגובה אחר לגמרי.
אלמנת רועי קליין הי"ד החזירה את שי ההוקרה: "פגעתם בזכרם"
ההחלטה הפרוגרסיבית לבטל את הזיקוקים ביום העצמאות, מתוך התחשבות לכאורה בהלומי הקרב, יכלה לצאת רק מבית המדרש של הממשלה הפרוגרסיבית בתולדות מדינת ישראל. בממשלה שבה אין עם ישראל (לראשונה הקואליציה מורכבת ממפלגות ערביות אנטי ציוניות), אין משפחה (שר הבריאות מקדם את ערכי הלהט"ב על חשבון בריאות הציבור כולו) ואין ערכים יהודיים (ויש יותר מידי דוגמאות בשביל סוגריים אחד), מה הפלא שגם השמחה של הציבור כולו על ניסי הקמת מדינת ישראל וגאולת עם ישראל בארצו הם בעצם לא ערך חשוב כל כך, ואפשר לפגוע בו בשביל להתחשב בהלומי הקרב.
לסיום נאמר את המובן מאליו: אין בדברים שהוצגו כאן שום פגיעה או חוסר התחשבות בהלומי הקרב. הם יקרים לליבו של כל יהודי, ונעזור להם ככל יכולתנו כל השנה וביום העצמאות בפרט. מישהו בכלל בדק כמה מהם באמת רוצים לבטל את הזיקוקים?
יאיר אוריאל שימש בעבר כעורך ראשי באתר ערוץ 20.
