בשבת כבר התחילו לרוץ השמועות, ועכשיו במוצ"ש מתחדדים הפרטים על הפיגוע המחריד באריאל. מטר מהבית. העיר שאליה רבים מתושבי השומרון ואני בתוכם מגיעים לעשות סידורים וקניות. איזור הכניסה לאריאל ידע פיגועים רבים. לרוב הם התרחשו כמה מאות מטרים מעמדת המאבטחים בכניסה לעיר, סמוך לתחנת הדלק. ציר מרכזי שבו עוברים אלפי כלי רכב ישראלים ופלסטינים ביום.
לכן 'על אוטומט' כשאני מגיעה לאיזור אני דרוכה יותר עד לרגע שבו אני מנופפת לשלום למאבטחים. משום מה תמיד שם הייתה תחושה שהאיזור המסוכן 'מאחורי'. אתמול גם האשליה התנפצה. המחבלים החליטו לערער עוד יותר את תחושת הבטחון שלנו באיזור. זה לא מפתיע אבל מאוד כואב. זה כנראה מה שהם רוצים שנרגיש בייחוד בשבוע הרגיש כל כך שבו אנחנו מציינים את יום הזכרון וחוגגים עצמאות .
בשבוע שעבר ציינו את יום השואה. אז ליהודים לא היו מאבטחים יהודים בכניסה לעיירות שגרו. לא היה מי שיגן מפרעות וטבח. הם לא העיזו לחלום על צבא ומדינה. המציאות שאנחנו חיים בה כיום מדהימה ביחס למה שעברו היהודים באלפים שנות גלות. יש בזה משהו מנחם ומחזק אבל זה לא מספיק. אנחנו בעידן שבו מותר לנו לחלום על מציאות אחרת. ולכן אסור לנו להתרגל לחיות לצד הטרור. הטרור הוא לא גזירת גורל. בשביל זה יש לנו מדינה.
