טובה פדר, שורדת שואה שגדלה בלודז' בפולין למשפחה חסידית, הייתה בת 4 כאשר פרצה השואה. "אני זוכרת שהיינו במקלט בתחילת המלחמה. אמרו לנו שהגברים חייבים לברוח כי לוקחים אותם לעבודות, אבל לנשים הגרמנים מתנהגים יפה. אבא שלי ברח, ואנחנו עברנו לביתה של סבתא בלודז'. אחרי שבועיים או שלושה שהיינו אצל סבתא, נכנס אלינו אדם עם בגד קרוע ועיניים מפוחדות. כולנו הסתכלנו עליו להבין מי זה, ואז הבנתי שזה אבא. התנפלנו עליו, ככה זכרנו את תחילת המלחמה".
את ההרוג הראשון אצל סבתא ראתה טובה כאשר יצאה למרפסת בביתה של סבתא, כאשר ראתה גופה תחת העץ. "סיפרו לי שהוא נפל מהעץ, אבל לא. זה היה כי ירו עליו". התחנה הבאה שלה הייתה כאשר הגיע שוטר רכבות שהביא להם מסמכים, ולמחרת הם כבר נסעו לקרקוב, כדי לברוח מלודז'. אבא שלי נשאר כדי לסגור את העסק בעיר. העסק עבד עד הרגע האחרון. אחד שעבד איתנו כבר דור שני צריך היה לקחת את התכשיטים של אמא לקרקוב, באמצעות הכנסתם למשחות שיניים. אבא שלי נאסר, ונאלצנו לצאת בלעדיו. גם כאשר אמא שלי ילדה, אבא שלי לא הגיע לברית, התינוק היה כבר בן כמה שבועות כשאבא הגיע".
"הייתי בקרון יחד עם אייכמן". סיפורה של טובה פדר, חסידת גור
כשהייתה בקרקוב, אמרו להם שצריך להירשם, הם לא רצו. "החלטנו לברוח לוורשה, ומשם לגוז'קוב, ומשם לצ'כיה, הונגריה, שוב צ'כיה, הונגריה ואז – רומניה. כשהייתי בהונגריה השאירו אותי ברחוב יחד עם אחי בן ה-3. זו הייתה שרשרת הברחה. המבריח צריך היה לקחת אותנו לבודפשט, אבל הוא קיבל רגליים קרות. הוא לקח אותנו לחצר של בית הכנסת, שבדיעבד הבנתי שמדובר היה בבית מדרש. הוא אמר לנו שעוד מעט הוא יבוא לקחת אותנו, כי עכשיו יש חיפושים".
רבקה נותרה לבד עם אחיה הקטן. "כאשר יצאו המתפללים מבית הכנסת, שאלו אותנו מה קורה. אנשים רצו לקחת אותנו, החזקתי בתינוק חזק ואמרתי להם אני והוא זו עסקת חבילה. רק אחרון המתפללים לקח אותנו, כנראה שהיה הגבאי. סיפרתי לו שאני צריכה להגיע לבודפשט, והוא אמר שייקח אותנו בבוקר. הוא הושיב אותנו השכם בבוקר למרגלות בית הכנסת בלב קאשוב, ופשוט השאיר אותנו שם".
פדר המשיכה לחכות, עד שהחליטה לחפש שוב את בית הכנסת הראשון בו הייתה. היא חששה לפנות לאנשים. "מצאתי בחורה שמצאה חן בעיניי, שדיברה גרמנית. ניגשתי אליה ושאלתי אותה היכן בית הכנסת בגרמנית, ידעתי קצת את השפה. האישה הזו מסתבר, הייתה יהודיה. היא הכניסה אותנו לבית יתומים. היינו מתחת לראדר 11 חודש, ובינתיים הגיע גם אחי הגדול שאותו הצילה האישה הזו".
בהמשך הם הגיעו לבודפשט, והגרמנים כבשו את העיר. הם נמלטו משם, ולאחר מכן חזרו לבודפשט ברכבת. "נסענו בקרון של הקצונה הגרמנית, כיוון שמי שלקחה אותנו הייתה כביכול אלמנה של קצין גרמני ואנחנו כביכול בנותיה. באחת התחנות נכנסה קבוצה גדולה של קצינים, מתוכם לא אחר מאשר אייכמן. לא ידעתי את זה, לא הבנתי מי הוא בכלל. פחדתי. שכבתי יחד עם אחותי כשראשי לקיר. כאשר הם נכנסו האמא אמרה להם שהילדות מאד עייפות והם צריכות לישון".
הן המשיכו לישון, ואותה אישה לא דיברה ולו מילה. "שפת האם שלה הייתה גרמנית, היא למדה רפואה בגרמניה. רק בהמשך כאשר הייתי בארץ, הבנתי שבדיעבד הייתי יחד עם אייכמן בקרון". רבקה סיפרה כי "בסופו של דבר ניצלנו בזכות תכניות של הקב"ה".
